השנה היא 1996 וחבורה של בני נוער, חברים בפורום שבמסלול המנהיגות במכון לקידום נוער ליצירתיות ולמצוינות מייסודה של ד"ר אריקה לנדאו, עושה היסטוריה: אחרי שניסו לברר מדוע שר הביטחון נותן פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות וקיבלו תשובות מגוחכות, הם מגבשים אסטרטגיה של שאלות ותשובות שלא יעמדו במבחן בג"ץ, ביודעם שלבית המשפט היכולת לפסול החלטה של הרשות המבצעת בגין חוסר סבירות.
כבר אז החבורה הצעירה הבינה שהסיבות למתן הפטור הן פוליטיות ונשענו על סחר־מכר קואליציוני. הם מחליטים לעתור לבית המשפט העליון ולבקש לפסול את סמכות שר הביטחון לפטור תלמידי ישיבות. אלא שאז נתקלו חברי הפורום במכשול - כולם קטינים. אהוד פלד, מי שהקים את הפורום ב־1988 ומשמש כמנחה, מבקש מהחבורה להביא פתקי אישור מההורים. ההורים מאשרים - והעתירה יוצאת לדרך.
26 שנה מאוחר יותר אנחנו נפגשים בבית קפה בתל אביב. לא נרשמת התרגשות קיצונית, אף שזאת הפגישה הראשונה שלהם מאז הגשת העתירה ההיא. מצד שני, הם מסבירים, יש להם קבוצת וואטסאפ - ושם נמצא כל האקשן. הם גם נפגשו באמצעות הזום לפני חודש.
ממצב מצוי למצב רצוי
סביב שולחן אחד יושבים כולם: פלד, מי שריכז את הקבוצה אז והיום; רועי זילברברג, כיום ד"ר לפילוסופיה של החינוך; ליאור גולגר, ד"ר למדעי המוח וראש היחידה למיקרוסקופיה במרכז לחקר המוח באוניברסיטה העברית; מענית איכילוב, אחראית איכות אוויר במשרד להגנת הסביבה; וד"ר רוית הללי, רופאה מנהלת מחלקה פסיכיאטרית לנוער בבית החולים מרחבים.
בתחילת הדרך נהגו בפורום המנהיגות לקחת פרקטיקה בעייתית במציאות הישראלית, ובעזרת הכלים שקיבלו בחוגי המנהיגות שבהם השתתפו להעלות פתרונות שדחפו אותם לפעילות.
"יצחק רבין נבחר ב־1992 לראש הממשלה והקים ועדה לבחינה מחדש של אמות המידה לפטור לתלמידי ישיבות מגיוס", נזכר פלד. "הפורום לדורותיו עקב כל כמה חודשים אחרי עבודת הוועדה, שנעשתה בחדרי חדרים, והיה הראשון בארץ לגלות ב־1994 שהוועדה סיימה את עבודתה. ב־1995 זילברברג התכתב עם שמעון פרס. זה היה אחרי רצח רבין. פרס ענה לו שהוועדה סיימה את עבודתה ורועי ביקש את הדוח, אך נענה שהדוח הועבר לשר הביטחון, והיות שאנחנו לפני בחירות - ראוי ששר הביטחון הבא יטפל בכך".
העותרים הצעירים עברו להתכתב עם בנימין נתניהו, שנבחר לראשות הממשלה, ועם איציק מרדכי, שהיה אז שר הביטחון, והפצירו בהם לפרסם את הדוח. אחרי שלא נענו החליטו לפנות לבג"ץ בטענה שזכות הציבור לדעת את פרטי הדוח. בג"ץ העביר את העתירה לשלושה שופטים. עתירה נוספת בנושא הוגשה על ידי חברי הכנסת אמנון רובינשטיין וחיים אורון.
זה היה הרגע שבו משרד הביטחון החליט לפרסם את הדוח. הפורום היה הראשון שגילה כי הדוח מוכן ואמנון אברמוביץ', אז עיתונאי בערוץ הראשון, מיהר לפרסם את תוכנו.
"כשהדוח פורסם הבנו כולנו למה רצו להסתיר אותו", מסביר פלד. "פורסמו היקפי הרמאויות בבקשות הפטור. חברי הפורום התרגזו, הם לא אהבו את העובדה שמשכו אותם שנה שלמה. הפורום משך את העתירה ודרש הוצאות משפט על התנהגות הממשלה. בג"ץ פסק 1,500 שקל לטובתנו".
הייתם אז בני 14. היה בכם כעס?
זילברברג: "כן, אני חושב שהיה כעס. ציפינו שיכריחו אותם לחשוף את הדוח, ואז הם חשפו אותו בהתנדבות. רצינו שיבחנו את גיוס בחורי הישיבות מחדש, ובעצם בחנו את אי־גיוס בחורי הישיבות".
הללי: "אבל זה הציף את הסוגיה".
זילברברג: "אני לא הרגשתי ככה. רבין רץ ככה לבחירות, חיינו את זה. חיכינו לאחרי הבחירות, ואז היה אנטי־קליימקס. הרגשה שהם מומחים בבירוקרטיה ושהפוליטיקה יותר חזקה מהצדק. זה כן היה בית ספר עבורנו, כי למדנו על דמוקרטיה, שהממשלה מבצעת משהו לא חוקי, או לפחות לא נכון – אבל יש בקרה, יש מוצא ויש איך להמשיך את המאבק".
פלד: "הערך של הפעולה שהם עשו, מעבר לאנקדוטה היפה, הוא בכך שהם פעלו ברוח מסלול המנהיגות, שמאפשר להפוך באמצעות פעולה מצב מצוי למצב רצוי. מעבר לכך, הם הבינו שאסור לוותר לתככי הפוליטיקה אל מול הזכויות האזרחיות הבסיסיות, כמו חופש המידע והשוויון בנטל".
גולגר: "היום יש מלא יחידות קדם־צבאיות ובתי ספר שמתחילים לדבר על מנהיגות. בזמננו פלד היה חלוץ. הוא לא פעל בסביבה התומכת שיש היום - הוא פעל ממקום אחר. כשאני הצטרפתי לפורום הייתה לנו משימה להתקשר לאחמד טיבי ולשאול אותו על הסעיפים באמנה הפלסטינית כפי שהתחייבו בחתימה טרם הסכמי אוסלו.
הייתי צריך להתקשר לטיבי, והיה לי את הטלפון שלו, ובתור ילד ביישן ומופנם הדבר הכי טבעי לעשות היה לבקש מאבא שלי שיעשה את זה. התביישתי ופחדתי, ואבא שלי לא הסכים להתקשר בשבילי. בסוף התקשרתי לאחמד טיבי. זה שעד היום זה לא בוטל זה לא משנה. זה היה הרגע שאתה מתחיל להזיז דברים בעצמך".
ופלד מסכם: "הפורום כתב אחר כך ליאסר ערפאת ודרש לראות את השינוי שטענו שעשו. ביקשנו את הנוסח המתוקן, והם שלחו לנו את האמנה בנוסח המקורי, ללא השינוי. זאת הייתה עבודה של הפורום, העברנו את זה ללשכת ראש הממשלה - שפרסמה את זה כתרגיל שלה".
"התפתחה סלידה מהפוליטיקה"
פורום המנהיגות הוקם בין השאר כדי לתת לחבריו הרגשה שגם האזרח הקטן מסוגל להתמודד מול המערכת. שאין דבר כזה "אין מה לעשות", ושמילים כמו "ככה זה" עדיף להוציא מהלקסיקון.
"אין ספק שהפוליטיקה והממסד יותר חזקים בהתמודדות מול האזרח", אומר פלד. "לשלטון יש כסף שלאזרחים אין, יש לו את הזמן שלאזרחים אין. זה גם עולה לנו בבריאות ובעצבים – ועל פי רוב האזרח לא יכול להתמודד לבדו מול הממסד. אבל אם האזרח מתעקש ומתעקש – בסוף הוא ינצח. ראש גדול ומוטיבציה, וכמובן מיומנות, יכולים לשנות את יחסי הכוחות ולהכריע את הממסד".
שנה אחרי הגשת העתירה החל גולגר בתהליך של חזרה בתשובה. כשאני שואלת את החבורה מה דעתם כיום על העתירה ההיא, הוא הראשון שעונה.
"עכשיו אני עם כיפה על הראש, אבל כבר שנה אחרי העתירה חזרתי בי לגבי ההשקפה ולגבי החשיבות של לימודי התורה בישראל", הוא אומר וממהר להסביר: "אני חושב שיש לנו צבא כדי שתהיה לנו מדינה חופשית, ומדינות חופשיות קיימות כדי שאנשים יוכלו ללמוד וליצור. כן, גם בשביל עולם התורה, וזה מה שמבדיל אותנו ממדינות אחרות".
"מדען בכיר אמר פעם שבלי הטכניון לא תהיה כיפת ברזל. ברמה הסיבתית זאת אמירה מדויקת, ואני אומר את זה כבוגר הטכניון. אבל ברמה הערכית זאת אמירה רקובה, או לפחות שגויה מהיסוד. כיפת ברזל היא פה בשביל הטכניון, ולא ההפך", ממשיך גולגר.
"יש סיפור על הנשיא יצחק בן צבי, שיצא מהצריף שלו כדי לאכול ארוחת צהריים וראה שוטר עומד רטוב בגשם. הנשיא הזמין אותו להיכנס ולשתות מרק, אבל השוטר אמר שהמפקד שלו אסר עליו לנטוש את העמדה. הנשיא בן צבי ביקש ממנו להתחלף ואמר לו: 'אני אשמור ואתה תוכל להיכנס ולאכול'. אז ברור שאותה מחווה הייתה נקודתית ולא פעולה מבצעית שמתארת איך נשיא אמור להתנהל.
"עולם הישיבות אמור להכיר תודה על כך שהצבא שומר עליהם, אבל זה לא אומר שהם צריכים לעזוב את הלימודים כדי לשרת בצבא כמו כולם. יש פה היפוך היוצרות - אנחנו צריכים להיות צבא שמאפשר למדינה להתקיים, ומדינה שמאפשרת ליצירה להתקיים - ובתוך היצירה אני כולל את עולם התורה. עם זאת, אני חושב שצריך לתת את הפטור הזה לא רק לבחורי ישיבות אלא גם לרופאים.
"יש פה עתודה אקדמית, לוקחים מוחות מבריקים ומחזירים אותם לצבא. התרגלנו להיות צבא שיש לו מדינה. אבל אם שואלים אותי, אני לא חושב ששירות החובה במתכונתו הנוכחית צריך להימשך. צריך לאפשר לאנשים לממש את עצמם הרבה יותר, גם אם זה אומר לדחות את השירות או לבטל אותו".
אתם מסכימים עם ליאור?
זילברברג: "אני לא חושב שזה צבא שיש לו מדינה. הצבא מקיים את רצון המדינה. אני ממש לא מסכים עם הקו התוקפני והמדכא, ולכן אני חושב שלא צריך להיות פטור. הבעיה היא עם החובה לשרת: מחייבים את כל האנשים לקחת חלק ב'ריקבון' המוסרי שהצבא מקיים. כלומר לקחת חלק פעיל עם הגוף הזה שנועד לשרת את האזרח. מדובר בגוף אגרסיבי, ואותם אנשים חוזרים אחר כך לחברה, אחרי שהם כבר לקחו חלק בתוקפנות הזאת. והצבא הפך לכרטיס הכניסה לחברה".
הללי: "גם אני לא מסכימה. אני חושבת שאין שום ביקורת על עצם קיומן של הישיבות, להפך. אם קיומן של הישיבות לא מאפשר שירות צבאי, אז אף אחד לא צריך לשרת. אפשר להחליט שאין שירות חובה והכל בסדר, אבל אם השירות מוגדר חובה – אז זאת חובת הכלל".
איכילוב: "אני מסכימה עם רוית. אם חילונים יכולים לעשות הפסקה בלימודים וללכת לשרת בצבא, אז גם כאלה שלומדים תורה. אם יש מקרה של עילוי – אפשר לתת פטור, אבל לא באופן גורף".
הללי: "במקרים של ספורטאים או אומנים עושים בחינה של כל מקרה ומחליטים מתי לפטור, והרוב כן משרתים. הבעיה היא שבמקרה של אוכלוסיית בני הישיבות זה גורף".
איך אף אחד מכם לא נמצא בפוליטיקה?
איכילוב: "כי חווינו פוליטיקה וראינו במיקרוקוסמוס הקטן שלנו, כילדים, את ההסתרה, את הסיבוב. את לא רוצה להיות שם. אפשר להגיד: 'אני אלך לפוליטיקה ואשנה דברים', אבל אצלי התפתחה סלידה".
זה עצוב.
זילברברג: "הנרי קיסינג'ר היה פרופסור בהארוורד ואז עבר לבית הלבן ונמאס לו מהפוליטיקה. הפוליטיקה קיימת בכל ארגון, ואם אתה רוצה להצליח באקדמיה במחקר, או במקרה של רוית לטפל באנשים, אתה צריך להשתדל ככל יכולתך לא להיות מעורב בעשייה הפוליטית.
הללי: "אני חושבת שלא רק פוליטיקאים משנים מציאות. מה שאני קיבלתי מהפורום זה את הידיעה והאמונה שכל אזרח פעיל יכול לשנות את המציאות. בפרויקט כרובית שהקמתי, שמזין אלפי משפחות ובעולם הרפואה, אני מרגישה שאני מצליחה באמת לשנות את המציאות. 'אני ואתה נשנה את העולם' הוא באמת המוטו שלי. ככה אני חיה".
גולגר: "אזרחות פעילה חשובה כמו פוליטיקה. אני מנהל את בית הספר לשלום בנוה שלום, מוסד להכשרת פעילי שלום ודיאלוג יהודי־פלסטיני, והדבר הכי חשוב שאנחנו מבינים הוא שחברה לא מעורבת ופעילה מאפשרת אנומליה כמו קונפליקט וכיבוש. חלק גדול ממה שקורה היום בישראל נובע מכך שהאזרחים בחברה מנותקים ולא מעורבים מספיק. יש הסכמה שבשתיקה, וזה משהו שאנחנו פועלים נגדו".
והללי מסכמת: "בסוף אנחנו נתנו מעצמנו - וכשאתה נותן אתה מקבל הרבה יותר. קיבלנו מהפורום המון. פלד לקח ילדים בני 14 עד 18 ושינה משהו בחשיבה. מלכתחילה היינו ראש גדול, אבל הוא לקח פוטנציאל והעיף אותו קדימה. לא הלכנו לפוליטיקה בזכות אודי, כי הבנו שאנחנו יכולים לשנות לא רק מהפוזיציה הזאת. אני מנהלת מחלקה ומובילה קו של הפחתה וצמצום והפסקה מוחלטת של טיפול בכפייה בפסיכיאטריה של הילד - ועד לפני שנים הרוב היה בכפייה.
"צריך הרבה אומץ לבוא ולומר את זה, וזה משהו עצום שקיבלתי מפלד. קיבלנו משימות להתקשר בטלפון ציבורי עם אסימון לטיבי, לערפאת, לחיים חפר. את מוצאת בעצמך את האומץ לפעול במקומות שחשובים לך, וזה מה שמשנה אחר כך את פני החברה".