בממשלת בגין השנייה, בשנת 1981, מונה דרוקמן לסגן שר הדתות. הוא פרש מהתפקיד לאחר שבעה חודשים בשל אישור הנסיגה מחבל ימית בכנסת. בן־מאיר, ששימש יו"ר סיעת המפד"ל עד 84', עבד עם דרוקמן ישירות. "היינו חברים מאוד טובים", הוא מספר. "היה נעים לעבוד איתו. הוא היה נעים הליכות, חם וחביב. הוא לא היה מתלהם או צועק. הוא היה אדם פתוח ולבבי, לא קיצוני בהתנהגותו. מובן שהיו לנו חילוקי דעות בנושאים פוליטיים, בייחוד בשנת 78' כשבגין חזר מהסכמי קמפ דיוויד. ההסכמים האלה, שכללו פינוי יישובים, גרמו לפילוג במפד"ל. הרב דרוקמן הצביע נגד ההסכם לאחר שאישרתי לו זאת כיו"ר הסיעה כי ראיתי שזה בוער בדמו. זבולון המר, שהיה שר בממשלה, הצביע בעד כי היה חייב. אני נמנעתי".
"מאוד אהבתי את הרב דרוקמן, הוא היה איש שלום, איש נעים הליכות עם תורה ודרך ארץ והיה בשבילי מגדלור שמאיר את הדרך; דרכן של תורה ועבודה, דרכה של ציונות אמיתית וממלכתית", מספר ח"כ לשעבר אליעזר אבטבי, ששימש ח"כ מטעם המפד"ל בין השנים 1973־1984 וכיהן בוועדות הכלכלה והכספים. "מאוד אהבתי את הגישה שלו. תענוג היה לשוחח איתו ולשמוע ממנו דברי חוכמה. הוא היה פוליטיקאי מסוג אחר כי הוא עבד ואהב את העם, הארץ, וזה היה חלק בלתי נפרד מגופו ונפשו. בתקופתנו בכנסת הוא שם דגש רב על חינוך הנוער לשירות צבאי כדי שיוכל לשמור על המדינה. הנאומים שלו בכנסת היו מעשה מחשבת וקידמו אהבת הזולת, אהבת התורה ואהבת המדינה. הוא התעניין מאוד ביחסים של אומות העולם כלפי מדינת ישראל והיה מתריע בפנינו שאנחנו צריכים בכוחות עצמנו להגן על עצמנו. לאורו פעלנו הרבה שנים כמפלגה. הוא היה אדם צנוע ועניו".
בשנת 1983 פרש הרב דרוקמן מהמפד"ל והקים את "מחנה הציונות הדתית" (מצ"ד), ויחד עם "פועלי אגודת ישראל" הקים את מפלגת מורשה, שבמסגרתה התמודד בבחירות לכנסת ה־11 (בשנת 1984). ב־1986 פרש מ"מורשה" וחזר למפד"ל. הוא פרש מהכנסת ב־1988. "הוא חשב שאנחנו, המפד"ל, יותר מדי מתונים, והוא רצה שנתנגד יותר לנושא פינוי היישובים ולכן הוא פרש מהמפד"ל", מספר אבטבי. "אבל גם כשהיה שם הוא היה בעדנו ונשארנו חברים. אני זוכר שעם פרישתו עמדתי על הדוכן ואמרתי: 'אני מצטער מאוד על המעמד הזה, שאני צריך לעמוד בפני בקשת הרב דרוקמן לפרוש. אני לא יכול להתנגד לזה ולא נעמוד בדרכו כי יש לו מקום חשוב במפד"ל".
יו"ר המפד"ל והשר לשעבר הרב יצחק לוי היה מהמצטרפים למצ"ד. "דרוקמן דבק בכל מה שנוגע לארץ ישראל, והנסיגה מימית מאוד כאבה לו", הוא מספר. "כאב לו שהמפד"ל בזמנו נשארה בממשלה והייתה שותפה לעניין הזה, ולכן פרשנו שנינו מהמפד"ל אז. עם זאת הוא תמיד היה ביחסים טובים עם אנשי המפד"ל. הוא לא היה ברוגז איתם או התנתק מהם. זו לא הייתה דרכו, גם כשהוא חשב שצריך לנהוג אחרת ורץ ברשימת 'מורשה', הוא היה תמיד בקשרים טובים איתם".
לקראת הבחירות לכנסת ה־15 (בשנת 1999) הוצב הרב דרוקמן במקום השני ברשימת המפד"ל וכיהן בכנסת עד 2003. "בתקופה הזו הרב דרוקמן היה חבר בוועדת חוץ וביטחון וחבר בוועדת החינוך ושימש גם כסגן שר הדתות", מציין לוי, ששימש אז יו"ר המפד"ל. "הוא קידם את הדברים שהוא חשב שחשובים לציבור: ענייני גיור, עלייה, חינוך וארץ ישראל. הוא היה חבר כנסת קצת יוצא דופן, כלומר לא ראינו אותו יושב במזנון הכנסת ומתערבב, הוא לא ישב והחליף דברים עם עיתונאים. כשהיה בעבודה הוא היה בעבודה. אם לא עבד, הוא היה יושב ולומד".
"הרב דרוקמן, מעבר לגדלותו בתורה ולמנהיגותו, היה אדם חביב, נוח לבריות, דאגן לכל בעיה או מצוקה, קשוב לכל נושא אישי. מעבר לעבודה הפרלמנטרית, היה נוח לעבוד לידו ולצדו", מספר השר לשעבר מטעם המפד"ל, שאול יהלום. "הוא היה שמרן בהליכותיו. הוא תמיד אמר לנו: 'אנחנו פה עובדים'. הוא היה מסור לעבודה ונתן את כל ימיו וזמנו לעבודה ולא בזבז זמן על שעות פנאי. הוא ראה בעצמו משרת ציבור. תמיד גישר, תמיד ראה את הטוב בכל הצעה. מעולם לא פגע באנשים. האופי היהודי של המדינה היה הנושא החשוב לו ביותר בכנסת, והוא מסר את נפשו למען שמירת השבת בפרהסיה. זה היה הנושא הכי חשוב שלמענו הוא נאבק בכנסת. הנושא השני היה החינוך כי זה היה הרקע שלו. מאוד היה חשוב לו שיפור החינוך והחינוך הדתי בפרט".
"הוא היה כל כך רגיש לאנשים, וגם בכנסת זה בא לידי ביטוי", אומר הח"כ לשעבר מטעם המפד"ל וראש עיריית טבריה לשעבר יגאל ביבי. "הוא היה אישיות בלתי רגילה. הדבר הכי חשוב לו היה נושא החינוך. כשהיה צריך להיבחר הרב הראשי לישראל, אז כמה עסקנים במפד"ל החליטו לעשות עסקה עם אנשים מהמערך ולהציע מישהו מטעמם לתפקיד הרב הראשי אף שלא היה מתאים לכך. הרב דרוקמן התנגד לזה ועמד על דעתו בעניין. בזכותו נבחרו שני רבנים טובים. ראית שהאמת של הרב דרוקמן ניצחה. הוא היה איש שלום, ולפעמים הגזים בנושא של השלום. הוא ניסה להגיע לפשרות. הוא לא הלך ראש בראש. הוא לא היה חבר כנסת טיפוסי. גם כשהוא עמד על דברים עקרוניים - איש לא אמר עליו מילה רעה אחת כי ראו שהוא דיבר מדם לבו ורצה תמיד את טובת הציבור. אין הרבה דמויות כאלה".
התרעות פיקוד העורף