אירוע "זיכרון בסלון" התקיים השבוע במטה המוסד, בהשתתפות הפיקוד הבכיר, מאות מעובדי הארגון ולראשונה גם בני משפחותיהם. השנה הוקדש האירוע לעדויותיהם של ניצולי שואה שבני משפחותיהם הצטרפו לשורות המוסד.
אווה אסתר גלט נולדה ב-1926 בהונגריה, והייתה נערה צעירה כאשר פרצה המלחמה. היא נשלחה עם משפחתה למחנה אושוויץ-בירקנאו, ולאחר המלחמה עלתה עם אמה לישראל.
בעיניים בורקות שיתפה את עובדי המוסד באחד הרגעים בהם נידונה לחיים: "לא ידענו איפה אנחנו. לא היה זמן להגיד לאבא או לאחי שלום, או לחבק. כלום. זה קרה ברגעים. הלכנו מרחק לעבר במה ששלושה ארבעה אנשי אס-אס ישבו שמה. אחד מהם עמד והסתכל עלינו כשהתקרבנו. סבתא חיבקה אותי פתאום. בלי מילים. איש האס-אס סימן לאמא שלי עם המקל הקטן שהיה לו ביד לפנות לכיוון אחד, ואז סימן לי ללכת לעברה. אני ואמא הלכנו לכיוון אחד וסבתא ודודה שלי לכיוון השני. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן".
"המוסד עבורי מוביל אותנו לאיפה שאנחנו. זה הסוד זה הכח של ישראל. אני זוכרת את בעלי אומר: 'עם עשר ציפורניים תחזיקו את המדינה. אין מישהו אחר'", הוסיפה. "כל הילדים ספגו את האווירה, בלי ללמד אותם להיות פטריוט או ציוני. זה היה באוויר".
ראש המוסד דוד ברנע שנכח באירוע, פנה אל 27 הניצולים והודה להם על שחלקו עם עובדי הארגון את עדדותם. "חלפו כמעט 80 שנה, ועדיין קשה להאמין עם אילו מנגנונים מפלצתיים של הרס והשמדה נאלצתם להתמודד", אמר.
בהמשך התייחס גם למבצע "פינאלה" במסגרתו חטפו סוכני מוסד את אדולף אייכמן והביאו אותו לעמוד לדין בישראל. "אחד האירועים המכוננים שאפשרו את שבירת השתיקה סביב השואה היה משפט אייכמן, ומה שאפשר את המשפט היה מבצע חטיפתו של אייכמן והבאתו לישראל כדי שיעמוד לדין, כדי שנשמע אחת ולתמיד את הקולות ששתקו עד אז. מבצעי המוסד מופנים כולם לעבר איומים קיימים ועתידיים, ומתרכזים מטבע הדברים במדינות העוינות הסובבות אותנו, באיומים המופנים כלפינו. והנה, מבצע חטיפת אייכמן עשה משהו אחר לגמרי, הוא איפשר למדינת ישראל הצעירה לדבר על השואה, פתח את הסכר".