"אנחנו לאט לאט מתחילים לעבד מה שהיה אתמול ולהסדיר נשימה ודופק. עברתי סיוט של החיים, אני לא מתביישת להגיד. עברתי סבבים וימי קרב ומטווחים וצבע אדום - כמו אתמול עוד לא היה. זה היה גיהנום. כשאני יושבת בממד עם ילדה בת 14 ועוברים לידי מחבלים, אין מילים שיכולות לתאר את האימה וחוסר האונים, זו הרגשה נוראית, שאנחנו מופקרים לגורלנו", שיתפה כהן.
עוד הוסיפה: "חיכינו שש שעות כדי שיבואו להושיע אותנו, זה משהו לא סביר. שש שעות כדי שיגיעו חיילים ויתנו לי נשימה. היינו במצב שאנחנו חרדים לגורלנו ומחבלים נכנסים לבתים ועושים בהם כבשלהם, ומסתובבים כאילו אבא שלהם קנה את הקיבוץ. באיזה תסריט דבר כזה קורה? עד רגע זה, עוד לא קיבלנו הודעה שהקיבוץ טוהר. הנחיות הגיעו בצורה מאוד בעייתית, האינטרנט נפל מיד שהחלו האירועים, ווטסאפ מקבלים פעם בשעה שעתיים, אנחנו לא מבלים הודעות מהמועצה ומצוותי צח"י. לא הצלחתי לתפוס את הילדים שלי, לא ידעתי מה עלה בגורלם. פחד אלוהים".
כהן שיתפה על רגעי הפחד בקיבוץ וטענה: "תפסו אותנו עם התחתונים למטה. חומה של מיליארדי דולרים ותצפיתניות ובלון, הכל קרס. קיבלתי פניות מחברים - 'יש לנו ערבים ליד הבית'. דפקו לי בדלת חיילים וקראו בשמי. כולם מאוד מבוהלים. אתמול כשישבתי עם בתי, האמירות היו 'אנחנו לא נשארים פה'. היא אמרה ואני די זרמתי. עשר שנים אני צועקת שצריך לעשות פה משהו מאוד רציני, צריך להיכנס בהם בלי רחמים. בתי אמרה 'די, שלא יעשו להם הקש בגג'. בדלתות שלנו אף אחד לא הקיש. היינו נחמדים מדי. חבל שהמחיר הוא מעל 250 הרוגים".
התרעות פיקוד העורף