זמן קצר אחרי שאושרית חדד (23) מנתיבות, פרמדיקית בתחנת מד”א באשדוד, התעוררה כמו רבים ב־7 באוקטובר לקול האזעקות, היא קיבלה הודעה מחברתה הטובה, עמית מן ז"ל. “עמית, שהייתה פרמדיקית במרפאה בבארי, שלחה לי הודעה שיש מחבלים בקיבוץ והבנתי שיש כאן סיטואציה יותר חריגה מרעש רגיל בדרום שלזה אנחנו קצת ‘רגילים’ לצערי”, היא משחזרת. “אני אומנם עובדת בתחנת מד”א אשדוד אבל נסעתי לתחנה בנתיבות, לקחתי משם אמבולנס טיפול נמרץ ומשם הצוות שלנו התקדם לכיוון קיבוצי העוטף, כשבדרך ראינו המון גופות לצד הכביש, והתחלנו לקבל פצועים”.
הצוות של חדד התמקם בצומת שובה, כמה דקות מהקיבוצים הבוערים בארי, סעד, כפר עזה ורעים, והקים בית חולים שדה מאולתר. “מצאנו נקודה על הכביש שיש בה מספיק מקום גם בשביל טיפול וגם בשביל נחיתת מסוקים, פתחנו עמדת מיון והענקנו טיפול ראשוני לחיילים ולאזרחים. אחרי זה פתחנו חמש אלונקות שדה עם ציוד רפואי, והתחלנו לקבל פצועים שהצבא העביר לנו מהקיבוצים ומהמסיבה ברעים”, היא מספרת.
“הכל היה מאוד מהיר וטכני: טיפלנו בפצועים, ייצבנו את המצב שלהם תוך עשר דקות ומיד הם פונו במסוק או באמבולנסים לבתי החולים. לאט־לאט התווסף עוד כוח והיינו ארבעה צוותים שנתנו מענה ראשוני במקום. ליד כל אלונקה היה ציוד קריטי כדי שנוכל לתת טיפול מציל חיים. מסוקי הצבא נחתו לידנו כל כמה דקות, אספו פצועים ואז קיבלנו פצועים חדשים.
במשך 48 שעות עבדנו כמעט ללא הפסקה. הייתה מסה של מטופלים. ביום ראשון בבוקר עשינו פינוי רכוב עם האמבולנס לסורוקה אחרי שכל הלילה חברנו למסוקים. לאחר מכן חזרנו לנתיבות, התארגנו, התקלחנו ונסענו לשם בחזרה. לא ישנתי ימים. משבת עד שלישי בערב לא ישנתי. זה היה מאוד קשוח ומאתגר”.
חדד מעידה כי לא חשה פחד באותן שעות קריטיות: “היינו ממש בתוך הפעולה אז לא יכולנו לחשוב על לפחד. היו רגעים שצלצלו אלינו ואמרו לנו שמחבלים בדרך אלינו עם אופנועים, ואז זו באמת סיטואציה מאתגרת כי אתה צריך לדעת מה לעשות כשעדיין יש פצועים על האלונקות. היו כל הזמן קולות של פיצוצים וירי אבל נשארנו. לא חשבתי על מה קורה אם יש מחבלים, אבל כשכמה פעמים צלצלו מהמוקד וצעקו עלינו לעוף מהאזור כי המחבלים ממש לידנו, אז פשוט העליתי את הפצועים לאמבולנס ונסענו למקום אחר עד שידענו שהצבא חיסל את המחבלים. היו גם אזרחים מפוחדים שהגיעו אלינו והיו היסטריים אבל רוב הזמן היינו ממוקדים מאוד. גם כשהיו אירועים חריגים השתדלנו להתמודד בדרך הטובה ביותר שיכולנו בהתאם לתנאים”.
“אוהבת את העבודה”
חדד, ילידת ותושבת נתיבות, החלה להתנדב במד”א כבר בגיל 15 וכיום עובדת שם. “התחלתי בתור מתנדבת נוער בתחנת מד”א בנתיבות ועסקתי בהגשת עזרה ראשונה. כשהגעתי לשלב שהייתי צריכה לעשות שירות לאומי בחרתי להתקדם לכיוון הזה, ואת קורס הפרמדיקים עשיתי במסגרת השירות הלאומי וכיום אני משוחררת ועובדת במד”א”, היא מספרת. “זה תחום שמאוד עניין אותי מאז שאני ילדה ולכן גם בחרתי להתעסק בזה ביומיום שלי. אני מאוד אוהבת את העבודה הזו”.
בתחילת דרכה כמתנדבת במד”א פגשה את מי שהפכה לחברתה הקרובה, הפרמדיקית עמית מן ז”ל, שבשבת השחורה הייתה כוננית בקיבוץ בארי, וכשחדרו המחבלים והחלו לטבוח בתושבים לקחה את תיק הפרמדיק שלה ורצה למרפאת השיניים של הקיבוץ כדי לטפל בפצועים. “עמית ואני מיד התחברנו ומיד נעשינו חברות מאוד טובות, וגם את קורס הפרמדיקים עשינו ביחד”, מספרת חדד. “שתינו במקור מנתיבות והקשר שלנו התעצם.
באותה שבת היא הייתה בכוננות ובסביבות 7 בבוקר שלחה לי הודעה שהיא יוצאת למרפאת שיניים כדי לתת טיפול לפצועים. במהלך היום ניסיתי להקפיץ כוחות של צבא ומשטרה לאזור שלה לצורך חילוץ, אבל בסוף היא נרצחה. יומיים אחרי אותה שבת הייתי בכניסה לקיבוץ בארי, כשעדיין עמית נחשבה לנעדרת, ושלחתי לאחד החיילים הודעה עם המיקום האחרון שממנו היא דיברה איתי, וביקשתי ממנו לבדוק את המקום. אחרי כמה דקות הוא חזר אליי ואמר שמצא את הגופה שלה במרפאה. במשך היומיים האלה שעברו מאז שדיברתי איתה קיוויתי שהיא בחיים. עמית הייתה זו שתמיד אהבה לעזור לכולם וכולם אהבו אותה. היא חסרה לי מאוד”.
בשבוע האחרון התבשרה חדד כי נבחרה להדליק משואה בערב יום העצמאות הקרוב יחד עם נציגי כוחות ההצלה ד”ר תמר שלזינגר (מתנדבת איחוד הצלה), נורית אירן כהן (מתנדבת זק”א) ויואל דמרי (מפקד צוות תחנת כיבוי האש בנתיבות). “השיחה תפסה אותי בבית ואני מודה שבהתחלה זה הפתיע אותי מאוד, לא אשקר, כי בסך הכל עשיתי את העבודה שלי, את מה שהתכוננתי אליו ומה שהייתי צריכה לעשות, בדיוק כמו שכל שאר אנשי הצוותים שהיו איתי באותם רגעים קשים עשו”, היא אומרת בענווה.
“לא עשיתי את מה שעשיתי בשביל מחמאות או בשביל משהו כזה, וזה כבוד עצום בשבילי. עדיין לא עיכלתי את הזכות הזו, זה לוקח זמן לעכל דבר כזה וזה בכלל לא מובן מאליו. יש לי כל כך הרבה מה להגיד במעמד ואני צריכה לראות איך להכניס את הכל לזמן שיוקצב לי. אני רוצה להגיד תודה לכל אנשי הצוותים שהיו שם איתי בשטח, כולם עשו עבודה מדהימה והתמודדו עם הסיטואציה בצורה הכי טובה שאפשר, ואני שמחה שיש לי את הכבוד ואת הזכות לייצג את הארגון בטקס”.
התרעות פיקוד העורף