את צביקה מור, אביו של איתן שנחטף מן המסיבה, פגשתי לראשונה ב־15 באוקטובר, מחוץ לבסיס פיקוד העורף ברמלה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראש הממשלה נפגש עם נציגי משפחות החטופים וגם הפגישה הזו נצבעה בביקורת, סביב שאלת משתתפיה.
אולם מחוצה לה, כשביקשתי מצביקה לשוב אל השיחה האחרונה שלו ושל איתן, הוא סיפר לי על האופן שבו בירך את בנו. "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ", ציטט מתוך הברכה, ופרץ בבכי.
בחודשים שיבואו, יעמוד צביקה אל מול לא מעט ביקורת, אף יאשימו אותו בכך שהוא מקריב את בנו לאור התנגדותו לעסקה, ובכל פעם שזה קרה, נזכרתי ברגע ההוא, שבו ראיתי אבא כואב שרוצה את בנו לצדו.
נסענו לקריית ארבע לפגוש את צביקה, ולהבין איך הכאב והאידיאולוגיה מתיישבים ביחד. התשובה שהוא מציע, פשוטה מבחינתו: זה לא או או.בימי המלחמה הראשונים תיאר בפניי צביקה כי בבוקר ה-7 באוקטובר צלצל איתן לאחיו של צביקה, כיוון שהם שומרים שבת.
"הסלולרי שלי בכלל לא היה איתי", הסביר בשעתו, "אח שלי מיד ענה לו, ואיתן אמר שיורים שם ושיזעיק עזרה. אחי היה איתו בקשר עד 10:45. אחרי זה הוא כבר לא ענה לוואטסאפ, ואז נותק הקשר". גם הפעם מתאר צביקה כי הם לא ידעו שמתרחש אירוע חמור כל כך.
"אין אצלנו אזעקות", הוא אומר. "בדרך כלל הם לא יורים לאזור שלנו. אף פעם לא, פעם אחת ירו מעזה לחברון וגם אז, הם פגעו בבית של ערבים". ב־15 באוקטובר איתן עוד היה בגדר נעדר, יעברו עוד שלושה ימים עד שיוודע למשפחה כי הוא חטוף.
צביקה מתאר כי איתן עבד כמאבטח ב"נובה" והוא מניח שהוא הגיע לשם במהלך הלילה. "כשהתחילה ההתקפה, איתן, ביחד עם עוד שני מאבטחים, התחילו לפנות נפגעים באמצעות טרקטורון. הם פינו אותם לאיזושהי נקודה, הלוך ושוב. כנראה שבאיזשהו שלב נגמר הדלק בטרקטורון, ואיתן ואליקים (ליבמן ז"ל - מ"ב) התפצלו. החל מהשעה 9:00 בערך איתן ואליקים כבר לא היו ביחד".
אליקים ליבמן ז"ל, בנו של ראש מועצת קריית ארבע לשעבר, אליהו ליבמן, שימש גם הוא כמאבטח במסיבת ה"נובה" ברעים. כמו איתן, עם פרוץ ההתקפה הרצחנית הוא פעל להצלת רבים ממבלי ה"נובה" וסייע בפינוי הנפגעים לאזור החפ״ק, שבסמוך לו הוצב אמבולנס עם צוות רפואי שטיפל בנפגעים.
לא מעט נפגעים פונו אל תוך האמבולנס, חלקם שכבו או ישבו בסמוך לו. המחבלים זיהו את האמבולנס ובכל זאת ירו עליו. כל מי שהיו בסביבתו נפגעו מירי הטיל, פגיעה כל כך חמורה, עד שקשה היה לזהות אותם בהתחלה, או אף לאסוף עדויות על שהתרחש בנקודה הזו באותם הרגעים.
במשך תקופה ממושכת הוגדר אליקים ליבמן כחטוף, משום שלא היו ממצאי מודיעין שהצביעו אחרת. אך לאור היעדר אינדיקציות מודיעיניות מתוך עזה, הוחלט במפקדת החטופים של צה״ל, יחד עם היחידה לאיתור נעדרים, זק"א המכון לרפואה משפטית והרבנות הצבאית לבדוק את קברי נפגעי אמבולנס המוות. או אז הגיעה הבשורה הקשה: גופתו של אליקים אותרה בקבר של נרצחת אחרת.
"זה היה מאוד קשה", משתף צביקה. "איתן ואליקים גדלו ביחד, הם שירתו יחד באותה יחידה אפילו. הם התפצלו, כי אליקים הלך לטפל בפצועים שהיו באמבולנס וליד האמבולנס ואיתן טיפל בפצועים שהיו מוטלים בשטח".
הם הגנו עליהם גם מפני מה שנקרא 'הבוזזים'. הבוזזים זו מילה מכובסת לרוצחים ואנסים שהגיעו אחרי הגל הראשון של המחבלים. הם הגיעו לאיזשהו ואדי - הייתי בוואדי הזה, יש שם הרבה עצים ושיחים - הם הטמינו שם את האנשים, והמאבטחים שכבו סביבם כשהפנים שלהם כלפי חוץ כדי להגן עליהם.
באיזשהו שלב אחד המאבטחים שהוא ערבי נוצרי שמע ערבית מלמעלה. אז הוא פשט את החולצה שהיה כתוב עליה 'אבטחה' בעברית, עלה למעלה בלי חולצה ואמר למחבלים שהיו מולו על אופנועים ש'היהודים ברחו לשם', כלומר לכיוון השני. אז המחבלים נסעו לשם. אבל אז הוא זיהה גופה של בחורה, חצי עירומה. היא הייתה עירומה בחלק התחתון שלה והוא הבין שהיא נאנסה אבל הוא לא ידע אם היא חיה עדיין".
לכן איתן, עם חבריו המאבטחים, לקחו אותה ביחד והטמינו אותה בבור. אבא של אליקים מצא אותה בבור הזה ביום שלישי שלאחר מכן. אף אחד לא ידע שהיא שם. זה בור שאם לא לוקחים אותך אליו יד ביד, לא תמצאי אותו בחיים. ברוך השם היא הובאה לקבורה".
צביקה מור, בן 48, נולד בתל אביב וגדל בבני ברק למשפחה דתית לאומית. "אבא שלי היה איש צבא, אמא שלי הייתה מורה עשרות שנים בתיכון בליך ברמת גן", הוא מתאר.
הוא התחתן בגיל 23 ומיד לאחר החתונה עברו צביקה ואפרת, הוריו של איתן, לקריית ארבע. איתן, הבכור מבין שמונה ילדים גדל בקריית ארבע. כשאנחנו פוגשים את צביקה מחוץ לביתו, ניכר כי הוא חמוש מכף רגל ועד ראש ודרכו מתחדדת מציאות האזור.
מציאות שעוררה בנו ציפייה לכך שזה יהיה האזור המסוכן, ולא שטח מסיבה בחלקה הדרומי של הארץ. אלא שצביקה לא הופתע כלל. "אני מאזין לד"ר מוטי קידר ולאלוף יצחק בריק כבר שנים", הוא מסביר, "הם אמרו שזה הולך לקרות. הגישה שלי היא שברגע שאני יודע שיש כוונה להשמיד אותי, גם אם אין עדיין את היכולת, צריך להשמיד אותם".
צביקה עסק בחינוך והוראה במשך שנים רבות, וכעת הוא מסיים דוקטורט בתחום הפרעות קשב. "יש לי עסק עצמאי של טיפול במשפחה עם הפרעות קשב", הוא מספר, ואי אפשר שלא לחשוב על חיי המשפחה שלו בתשעת החודשים האחרונים.
גישתו של צביקה שונה מגישתן של משפחות חטופים אחרות. כאמור, הוא הואשם לא פעם בכך שהוא מקריב את הבן שלו. אך מורכבות המלחמה הזו ניכרת גם בו, ולאורך השיחה ברור כי ישנה ארשת פנים ששמורה לאידיאולוגיה וישנה ארשת פנים ששמורה לאיתן, והן מתקיימות זו לצד זו.
"בתור ראש המשפחה, התחלתי לבנות את ההתייחסות שלנו לכל המצב", הוא אומר. "זאת בעצם הגישה של פורום תקווה, שיש לראות את החטופים בעיניים לאומיות. זה לא סיפור רק של המשפחות.
לא מדובר פה על 240 מטיילים ישראלים שנתקעו בנפאל, ואז המשפחות יכולות להגיד למשרד החוץ שהן לוקחות חברה פרטית שתחלץ אותם. כל החלטה בקשר לחטופים תשפיע על כולנו, על כל האזרחים במדינה. הרי בכל פעם ששחררנו מחבלים, הם חזרו לרצוח פה יהודים. זה עניין לאומי, יש להתייחס לזה כעניין לאומי ולפתור את הבעיה בצורה לאומית".
אם היינו צריכים לבחור, אז היינו צריכים לבחור בהצלת המדינה. בדיוק כמו שאנחנו שולחים חיילים לקרב ולא כולם חוזרים. יש תפיסה שאני מקריב, אני לא מקריב את הבן שלי, ואני לא גיבור".
זאת הדעה שלי, ואני מדבר כרגע מבחינה עקרונית, כי זה לא מה שקורה בשטח. אין פה שום הקרבה של הבן שלי. אני לא צריך להקריב מהבן שלי".
היינו נותנים 20 טילים מדויקים? אם היינו נותנים, אז לא היו פה יותר בסיסי חיל האוויר, בתי חולים, תחנות כוח. אז אם זה היה אחד מול השני, היינו צריכים לבחור במדינה, בחיים של 9 מיליון אזרחים.
אבל זה לא אחד מול השני. ולכן, הדרך להשבת החטופים היא לא על ידי כניעה לדרישות החמאס או תשלום לחמאס. אלא רק על ידי גביית מחיר מהחמאס".
אבל כשאתה מגיע עם ראייה לאומית, וכשאתה מבין שהדאגה הראשונה של המדינה היא לריבונות שלה, ללאום כולו, אז אתה עוסק בלהציל את הלאום ועל הדרך אתה מציל גם את החטופים. זאת הראייה של המטה בתל אביב לעומת פורום תקווה".
התפיסה שלי היא תפיסה לאומנית. החיים שלנו, היהודים, קדושים. מי שבא להשמיד אותנו, יושמד. אנחנו לא רוצים להרוג אף אחד, אנחנו לא רוצים מלחמות, להפך, אנחנו רוצים להביא את ברכת אברהם לכל העמים. בראש השנה אנחנו מתפללים בבתי הכנסת על שלומן של כל המדינות, פרנסתן של כל המדינות, רפואה לכל המדינות, ברכה כלכלית לכל המדינות, זה עם ישראל. אבל הקם להורגך השכם להורגו, זאת התפיסה העקרונית".
לצד הדיווחים על מו"מ בנושא שחרור חטופים, בשבת האחרונה תקף צה"ל את מתחם חמאס ליד ח'אן יונס על מנת לחסל את מוחמד דף ואת סגנו, ראפע סלאמה, וההערכה היא כי הפעולה הצליחה והם אכן חוסלו. "כשישראל מנהלת מו"מ עם חמאס, היא חייבת להפעיל בו־זמנית מנופי לחץ", מתייחס צביקה לחיסול המסתמן.
"בדיוק כמו בקניית קורקינט חשמלי מיד שנייה. הקונה הפוטנציאלי עושה 'פושות' למוכר כגון: 'לא יודע, תן לי לחשוב, נדבר מחר'. המנופים מול חמאס הם בראש ובראשונה הלחץ הצבאי ואיתו הלחץ המדיני (לחץ על ארצות הברית שתלחץ על קטאר, כי קטאר שווה חמאס).
כל פעולה של כוח מצד ישראל משדרת לחמאס ששינינו כיוון וניפצנו את אלילי הקונספציה. אנחנו כבר לא ילדי הכאפות כאן. לכן, פעולות של כוח אינן צריכות להיות מוגבלות לרצועת עזה בלבד, אלא גם ליו"ש, כי העיקר להראות שאנו יודעים להכות ומכים חזק. לכן, החיסול של מוחמד דף - אם אכן חוסל - משרת שתי מטרות: חיסול רמטכ"ל חמאס ופירוק שרשרת הפיקוד שלו פלוס מנוף לחץ במו"מ".
"אני לא יודע כמה ראית, אבל שום דבר פה לא חדש. ב־1929 הם עשו בחברון בדיוק את אותו הדבר. הם שרפו, אנסו נשים, ילדות, כרתו איברים. ואלה היו ערבים, לא מחבלים שהשתייכו לארגון מסוים. ערבים, בעלי משפחות, שבאו ועשו את זה".
השיחה עם צביקה קשה, מורכבת. לא מפתיע שלעתים תכופות הוא ניצב מול בעלי דעות שונות משלו, הוא עצמו גם מודע לכך. כשאני מבקשת לשוב לתשעת החודשים האחרונים ולקושי כאבא, הוא מדבר גם על הקושי בהעברת המסרים בתוך המשפחה. "הקושי הוא להחזיק את המשפחה, שהמסרים שברורים לי יהיו ברורים לכל אחד מבני המשפחה", הוא מסביר.
"זה נקרא ברכת הבנים, שמברכים את הילדים אחד־אחד לפני שבת. איתן לא היה איתנו כל שבת, כי יש לו דירה משלו, אבל הייתי מברך אותו גם בטלפון, תמיד. גם היום זה ככה עם כל הילדים. גייסנו בן לפני שלושה חודשים. גם אותו אני מברך ככה".
אני בוכה, אני דואג, אני מתפלל, אני פשוט לא מתייאש. יש לי תפיסת אמונה, באתי לתפקיד בעולם הזה, אני חלק מעם ישראל, ואם אני רוצה להפוך את החיים שלי למשהו נצחי, זה יהיה על ידי זה שאקשר לעם הנצחי, ולכן אני עושה את הכל כדי שהעם הנצחי יהיה חזק.
לכן החיים שלנו קדושים. כדי להציל את החיים שלך, אני אהרוג 10,000 מהאויב. כי את אחות שלי. גם אם את לא חושבת כמוני בשום דבר. גם אם את שונאת אותי".
אני קודם כל יהודי בארץ ישראל, אני לא אזרח כל העולם. אני יהודי בארץ ישראל, יהודי שממשיך 3,500 שנים של היסטוריה. ואז אני גם חלק מהאנושות, ולכן אני מתפלל על האנושות, ולכן אני מחויב להסיר מהאנושות טפילים סרטניים שגורמים לאנושות לשקוע, שמסכנים את האנושות".
מבחינת צביקה מור, מדינת ישראל נמצאת ברגע היסטורי: "אנחנו נמצאים היום בסכנה קיומית. אם תפרוץ המלחמה בלבנון, תהיה פה קטסטרופה שאי אפשר לתאר. אם הערבים ביהודה ושומרון יצטרפו, זאת תהיה שואה. עשרות אלפי ערבים יתחילו לרוץ לכיוון היישובים שלנו, ומג'נין, מטול כרם ואפילו מג'לג'וליה יתחילו לרוץ לכיוון כפר סבא ורעננה, לכיוון בת חפר וכפר יונה".
איתן בן ה־24 עבד כאמור לפני שנחטף כבריסטה בקפה הירושלמי הנודע "רוסטרס". תשאלו כל ירושלמי שביקר בבית הקפה וסביר שיספר לכם על פניו הטובות של איתן מבעד לדלפק.
"איתן זה לב אחד גדול, כולו נתינה", מתאר צביקה. "הוא אהוב על כולם, כל אחד מצא אצלו מקום. ככה גם הבית שלו בנחלאות בירושלים. זו דירה קטנה שכשאתה פותח את הדלת אתה על המדרכה, אבל הוא הקפיד שהדלת תהיה פתוחה כדי שעוברים ושבים יוכלו להיכנס. זה עבר מפה לאוזן שאפשר להיכנס, שיש אוכל, שתייה, שירותים, חשמל לטלפון ואוזן קשבת".
אביו של איתן מספר כי כבר בכיתה י"א החליט איתן להתחיל את חייו העצמאיים. הוא עזב את הישיבה התיכונית, השלים בגרויות דרך תוכנית היל"ה והתחיל לעבוד בקפה "גרג" בגוש עציון.
"היו מרוצים ממנו עד הגג", מתגאה צביקה, "הוא היה פשוט וירטואוז, הוא היה מטפל ב־30 בונים בבת אחת על הבריסטה. לאט־לאט הוא קנה ביטחון עצמי, התמקח על השכר שלו במקומות שהוא עבד בהם, בנה את עצמו, בנה את היכולת שלו לעמוד על שלו".
עוד מתגאה צביקה באופן שבו איתן ענה על מצוות כיבוד הורים. "בימי שישי הוא היה רגיל לעבוד ב'רוסטרס', ובשבתות שהוא היה מגיע אלינו הביתה, הוא היה שולח אותי ואת אשתי לנוח ובינתיים מתקתק לנו את הבית.
הוא היה דואג לבישולים, לשטיפת הכלים, להכנה של הפלטה והמיחם לשבת. הוא היה עורך שולחן, שוטף את הרצפה, הכל. וכשהיינו קמים מהמנוחה, אז הוא תמיד היה שואל מה עוד נשאר לעשות. זה הוא. לכן, את מבינה? אני מאוד סומך עליו. עם כל הקושי והטרגדיה, אני סומך עליו, הוא איתן, הוא ברזל".
התרעות פיקוד העורף