“ביום כזה שלומי מאוד לא טוב", פותח עזאם את שיחתנו. “האסון הזה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אני אומר ‘כרעם ביום בהיר' אבל בסך הכל אירועים כאלה, לנוכח התקופה שאנחנו עוברים, היו צפויים. לצערנו זה קרה, וזה קרה במחוזותינו. הרגשה של אובדן עצום, דאבון לב, הלב נחמץ. ילדים, פרחים אחד־אחד, הלכו לשחק כדורגל. ילדים לא אמורים למות בצורה כזאת. ילדים צריכים לחיות ולא למות".
"כשקורה דבר כזה אתה עומד מתוסכל ומבין שזה לא בשליטתך. אתה חסר אונים ואתה יודע שהם, הוריהם, אנחנו כקהילה דרוזית ובכלל כולנו כחברה ישראלית – משלמים מחיר כבד מאוד. זו תקופה מאוד לא פשוטה ולצערנו אנחנו לא רואים את הסוף וזה עוד יותר מתסכל. כרגע מה שממלא אותי הוא הרגשה של אובדן קשה מנשוא".
"אני חושב שאפשר היה לעשות את זה אחרת, ואולי צריך לנהל את המלחמה בצורה אחרת, עם פחות פוליטיקה ועם יותר אחדות וגישה שטובת המדינה היא מעל הכל, וחובה להחזיר את החטופים כי זה ערך מוסרי שצריך לשמור עליו. אם נאבד את הערכים שלנו תוך כדי לחימה אז גם בתקופה של אי־לחימה נאבד הרבה. יש רגשות מעורבים לגבי עד כמה הממסד לא ממלא את חובתו כלפי הדרוזים אבל זה עניין אחר ולא לשיחה הזו".
עזאם ייסד בשנת 2001 יחד עם השר לשעבר חבר הכנסת חמד עמאר ועם אמיר עלי את תנועת הנוער הדרוזי בישראל מתוך שאיפה לטפח ולשמר את התרבות והמורשת הדרוזיות, תוך טיפוח תודעה ישראלית וחינוך לדמוקרטיה ולדו־קיום. “התנועה נוסדה מתוך חזון לחנך את הדור הדרוזי הצעיר לעיצוב הזהות שלו כדרוזי ישראלי גאה. בעוונותינו נולדנו דרוזים אבל זה לא סותר את היותנו ישראלים גאים", הוא מסביר.
“המטרה שלנו היא להטמיע בנוער ערכים של אהבת מולדת, של שוויון, של צדק ושל אמת. את השוויון צריך כנראה לקחת כי אף אחד לא בא ונותן לך אותו, ואני אומר זאת בצער, למרות שאנחנו מדינה דמוקרטית. אחרי 76 שנה אנחנו עדיין צריכים להילחם על השוויון הזה וזה מצער ומתסכל מאוד. אבל לא הקמנו את התנועה ממקום של תסכול או התבכיינות אלא ממקום של מגיע לנו כי גם אנחנו הקמנו את המדינה הזו בעשר אצבעותינו יחד עם חברינו היהודים. קשרנו את גורלנו במדינה הזו כי רצינו יחד לבנות מדינה לתפארת. את חלקנו תרמנו אבל את חלקנו לא קיבלנו. זו הרגשת התסכול. התנועה חרתה על דגלה שילוב של הצעיר והצעירה הדרוזים במדינה תוך שמירה על ערכי המסורת ותוך שילוב מלא בחייה החברתיים והכלכליים של המדינה. יש לנו סניפים בכל הכפרים הדרוזיים. יש בתנועה רכזים שמחנכים מדריכים, שהם מעבירים את הערכים האלה לבני הנוער".
התנועה, המוכרת וממומנת על ידי משרד החינוך החל מ־2005, זכתה במדרג תנועות הנוער האחרון להיות התנועה הרביעית בגודלה ומונה כיום קרוב ל־20 אלף חניכים. “מאז ה־7 באוקטובר הרכזים וגם המדריכים בתנועה התגייסו לתרום לחיילים, תרומות של מצרכים, וארגנו משאיות שנסעו דרומה וצפונה כדי להעניק לחיילים מכל הלב את המצרכים הללו", מספר עזאם. “בנוסף, החניכים שלנו נפגשו עם ילדים מפונים בבתי מלון ובשאר המקומות בארץ כדי להפעיל אותם בפעילויות חברתיות ולהקל עליהם בתקופה הכאוטית הזו, וזה היה ממש מרומם לב לראות את זה".
בפיגוע במגרש הכדורגל נרצחו שלושה חניכים של תנועת הנוער הדרוזי בישראל: ויניס ספדי בת ה־11, איזיל איוב בת ה־12 וג'וני אברהים בן ה־13, שנמנו עם בני הנוער שתרמו מעצמם למען המערך המלחמתי העורפי במסגרת התנועה. “אלו ילדים שהיו פעילים בסניף התנועה במג'דל שמס, וזה שובר וקורע את הלב, זה עניין מאוד אישי ואני מרגיש את הכאב העצום הזה באופן אישי כי הילדים האלה, מלח הארץ, שפעלו המון למען החברה הישראלית מגיל כל כך צעיר והתחנכו בתנועה – נרצחו בצורה אכזרית כזו כשרק הלכו לשחק כדורגל. זה בלתי נתפס".
בסיום שיחתנו מבקש עזאם להעביר מסר שאותו הוא מגדיר במפורש בתור א־פוליטי: “אני לא רוצה לעסוק בפוליטיקה, אבל כדאי שאנחנו, כישראלים, נהיה מאוחדים, והשאיפה שלנו היא לשמור על המדינה הזו, על הדמוקרטיה של המדינה הזו ועל השוויון. המטרה שלנו היא בעצם להסיר את האיומים מעלינו כשאנחנו חזקים, כי אם אנחנו חלשים אנחנו לא נצליח להסיר את האיומים האלה מעלינו. האויב לצערי מזהה את נקודות התורפה ולכן אנחנו פגיעים. כאשר נהיה מאוחדים נוכל להתמודד עם כל איום. חייבים להשקיע בנוער כמה שיותר, להנחיל לו ערכים ולטפח אותו, כי אותו הנוער שקראו לו בזלזול ‘דור הפלאפון' הוא זה שנלחם, מגן על המדינה ומציל את חיינו. חשוב להשקיע בחינוך לערכים ולהיות מאוחדים. ככה ננצח".
התרעות פיקוד העורף