אחד הימים החשוכים ביותר שעברו על מדינת ישראל מאז ה־7 באוקטובר, עם היוודע הידיעה המרה על ששת החטופים שנרצחו בידי חמאס, וכן התרחש הפיגוע סמוך לחברון בו נרצחו שלושה שוטרים, ניצבה החותרת הפאראלימפית הישראלית מורן סמואל (42) על הפודיום לקבלת מדליית הזהב הראשונה בקריירה שלה, ושרה לפני כל העולם בדמעות בעיניים את המנון “התקווה" ברגע שהיה קשה להישאר אדיש אליו, בייחוד לנוכח השעות הקשות שעוברות עלינו בארץ.
“אני לא יכולה לתאר במילים את מה שעבר לי בלב באותו רגע, אבל כמו שבכיתי בהשמעת ההמנון בפריז, כך אני רוצה לבכות כשכולנו נקבל את הבשורה שכל החטופים חוזרים הביתה", מספרת סמואל בשיחה מעיר האורות. “אני רוצה לראות אותם צועדים על שתי רגליים אל תוך מדינת ישראל. זה החלום הכי גדול שלי עכשיו. לצרוח את ההמנון שלנו מהבטן שלי זה רגע שלא אשכח בחיים".
בנחישות ובכישרון רב סיימה סמואל את 2,000 המטרים בחתירה בסירת יחיד בזמן של 10:25:40 דקות וזכתה במדליית הזהב הפאראלימפית השלישית (עד כה) של ישראל בפריז, אחרי הזהב של אסף יסעור בטאקוונדו ועמי דדאון בשחייה.
“אני מרגישה מדהים ברמה האישית על ההישג ועל הרגע הזה שהוא שיא הקריירה הספורטיבית שלי", היא אומרת. “זה כמו לטפס על פסגת הר האוורסט. בכל פעם אתה עולה שלב אחד ויש לך מנוחה שנייה לגוף להסתגל, ועוד שלב, ופתאום לתקוע את הדגל בראש ההר ולכבוש את הפסגה. אני מרוצה שסיימתי את התחרות הזו בצורה משכנעת ובתוצאה משכנעת כדי שיראו שבאתי מוכנה וממוקדת עד הסוף להתחרות מול המתחרות הכי טובות שלי שניצחו אותי בעבר, ועכשיו הייתה לי ההזדמנות לנצח אותן בחזרה".
סמואל, מהספורטאיות הבולטות בתחום החתירה, גדלה בכרמיאל ושיחקה שם כדורסל, תחילה בליגת הנוער ובהמשך בליגת־העל בקבוצת “נירוסופט כרמיאל". לאחר שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת הצטרפה לנבחרת ישראל בכדורסל, ועם קבוצתה אף השתתפה במשחקי גביע אירופה.
בשנת 2006, בהיותה בת 24, סבלה מהתפרצות מום מולד בכלי דם בעמוד השדרה והפכה משותקת בפלג גופה התחתון. “כשזה קרה, הייתי עסוקה בהחלמה שלי ובקבלת המצב החדש ולא ראיתי את עצמי חוזרת לספורט כי הרגשתי שזה ידגיש את המגבלה שלי", היא משחזרת. “אבל אז גיליתי שהספורט בעצם מנצח את המגבלה וגיליתי עולם שלם. הבנתי שלא משנה אם אתה אדם עם מגבלה או לא, בספורט אתה תמיד יכול לדחוף את עצמך לשבור עוד שיאים, ואני שמחה על ההזדמנות הזו. בגלל שאני אדם שאינו מפחד מכישלון, אלא יותר מפחד מלא לנסות, החלטתי לנסות לחזור לספורט, ובכך נתתי לעצמי מתנה ענקית. בזכות זה הגעתי לאן שאני היום. פיתחתי תחושות מאוד חזקות של לא לוותר לעצמי, וזה משהו שמושרש בי כספורטאית עוד לפני הפציעה שלי והלך וקיבל עוד יותר כוח ותוקף אחרי".
סמואל, שאומצה על ידי בית הלוחם בתל אביב, הייתה מיוזמות הקמתה מחדש של נבחרת הנשים בכדורסל בכיסאות גלגלים, ועם הנבחרת העפילה בשנת 2011 לאליפות אירופה. במקביל, החלה להתאמן בענף החתירה בסירת יחיד וייצגה את ישראל באליפויות שונות, כשברזומה שלה שלל מדליות ארד, כסף וזהב מתחרויות גביע העולם ואליפות העולם, כמו גם מדליית ארד מהמשחקים הפאראלימפיים בריו דה ז’ניירו (2016), מדליית כסף מהמשחקים הפאראלימפיים בטוקיו (2020) וכאמור עכשיו מדליית זהב מהמשחקים הפאראלימפיים בפריז.
“אני חושבת שההישגים טמונים גם בניצחונות הקטנים, כשכל מה שרצית לעשות זה לוותר לעצמך ולא ויתרת. שם מתגלים הכוחות האמיתיים, בחוסן הזה, במקומות של הקושי, לא במקומות שבהם הכל קל וזורם. במקומות המאתגרים ביותר אנחנו מפתחים חוסן", היא אומרת. “בכלל, אני חושבת שזו גם הדרך לשרוד בתקופה הזו שעוברת עלינו, וכולי תקווה שהמלחמה הזו כבר תסתיים, אבל לצד כל האובדנים והכאוס והשבר הגדול, החוסן שלנו כעם מתגלה בכך שאנחנו נאחזים בתקווה ובאמונה שאנחנו נצמח מזה ונצא מזה מנצחים וחזקים".
ה־7 באוקטובר תפס אותה, את זוגתה לימור גולדברג ואת שלושת ילדיהן (בגילים שנתיים וחצי, 6 וחצי ו־8 וחצי) בביתן בהרצליה, מקום מגוריהן מזה שנה וחצי. “ערב לפני ה־7 באוקטובר אירחנו אצלנו לארוחת חג", היא נזכרת. “למזלי בבית בהרצליה יש לנו ממ"ד, מה שלא היה לי בבית בתל אביב בו גרתי כעשור לפני שעברנו להרצליה, ובסבבים קודמים נאלצנו לרדת עם ילדים קטנים למקלט. בשעה 06:30 בבוקר מצאנו את עצמנו שולפות את הילדים מהמיטות, נכנסות איתם לממ"ד בשוק מוחלט וכאמא זה היה מאוד שונה עבורי. עברתי בעבר סבבים שונים, אבל לעבור את זה כאמא עם שלושה ילדים קטנים זה באמת משהו שקשה להמחיש אותו. בגלל זה היה חשוב לי להעביר את המסרים האלו ברשתות החברתיות ובכל פלטפורמה שניתנה לי בפני ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים שאני מכירה וכדי להראות את הצד שלנו, הצד שלי כישראלית ושלי כאמא לילדים קטנים שצריכה לחוות את זה".
התרעות פיקוד העורף