בפתח דברי סיפר עידו: "אין פה אנשים חוץ מכמה חבר'ה שנשארו לכיתת כוננות, ומבוגרים שחזרו עם ילדים לקראת בית הספר. לוקח זמן רגשית ופיזית, אבל יש תהליך של שיקום. אני נולדתי פה ואני חוזר הביתה, בסוף כולם רוצים לחזור הביתה. הייתי בטיול בדרום אמריקה, ובכל מקום שהגעתי אליו, רציתי לחזור לכפר עזה".
על חבריו גלי וזיו שיתף: "אני כרגע במשימה מאז שזה קרה, והיא להחזיר את החברים שלי. אני מעדיף להתעסק במה שחשוב כרגע. כרגע אני עושה כמה שיותר. גלי וזיו ברמן, תאומים בני 27, חברי ילדות, תאומים כמעט זהים. אתה מכיר את החברים שבכל פעם שאתה נתקע אתה מתקשר אליהם, ולא משנה מה, הם יגיעו? זה אבסורד שדווקא הם תקועים שם".
"אנחנו יודעים שביום ה-52 הם היו בסדר". סיפר עידו והוסיף: "אנחנו לא יודעים עליהם יותר מדי. יש חמישה חטופים מהקיבוץ, גלי, זיו ואמילי הם חברים שלי, גרנו יחד בשכונת הדור הצעיר. אנחנו עושים את הכול כדי להעלות את המודעות".
על ההתמודדות שלו: "אני שנה אחרי, ואני עדין לא מאמין שזה קרה. חייתי בדירה, ולפני שבעה באוקטובר טסתי לדרום אמריקה, וזה כנראה מאלוהים, אז הייתי ביום הזה בבית של ההורים. מי שהיה בשכונת הדור הצעיר חטף בגלל המיקום הגיאוגרפי של השכונה".
בהמשך סיפר על פרויקט שיזם: "הקמתי את 'ניצנים' לזכר ניצן ואופיר ליבשטיין. ניצן היה כמו אחי, ואופיר היה כמו אבא שלי. הניצנים הם פרויקט מלגות שמאפשר לנו לחזור ולעזור לצרכים שיש לקהילה שלנו היום. אנחנו, הצעירים של כפר עזה, נבוא ונמלא את הצרכים באמצעות התנדבות. אנחנו פונים לקהל הרחב, אפשר לתרום דרך האתר של המועצה והאתר של כפר עזה, או לפנות אליי ישירות לטלפון 050-6490079 לתרומות. אנחנו לא הולכים לשום מקום ומחזירים את האחים שלנו".
"אני רוצה עכשיו את האחים שלי בבית, אחרי זה נטפל בהם. אנחנו צריכים אותם פה עכשיו קודם. אם זה היה הבן שלך שם?. אני לא בטחוניסט, אבל אני יודע שיש לנו משימה. האם אני מרגיש בטוח פה? זאת שאלה, תלוי ביום. הקהילה פה חוותה טראומה, וצריך הרבה כדי להתגבר עליה. כל אחד בוחר לטפל בנפש שלו בצורה כזו או אחרת, אני בוחר לעשות את זה בעשייה". אמר בסוף דבריו.
התרעות פיקוד העורף