"פעלנו במשך שלושה ימים בלי להיתקל באף כוח של חיזבאללה, פירקנו תשתיות והחרמנו אמל״ח רב. בכל בית שהגענו מצאנו משהו שקשור לטרור, משלטי תמיכה ועד אמל"ח". מספר מיכאל.
"המשכנו בפעילות, באותו הערב פשטנו על מבנה שהיה אמור לשמש כנקודת איסוף מרכזית של כוח רדואן במקרה של פשיטה על ישובי הגליל. הגענו למבנה טיהרנו את המבנה ממחבלים, אחרי עשר דקות הופעל עלינו מטען שהיה בחצר של הבית". שם נפצעו שניים מחברי הצוות של מיכאל.
"לקחנו אותם לאזור ללא סכנה ברחוב אחורי. תוך כדי שאר הכוח הגיב באש ואנחנו הצטרפנו, שם הופעל המטען השני שהיה במרחק מטרים ספורים מאיתנו, אני והצמד שלי עפנו מההדף על הריסות המבנה. במשך חצי שעה הגבנו באש ואז התבקשנו לפנות לאחור לגמרי כדי שחיל האוויר יפציץ".
"יד שמאל שלי נרדמה שם הבנתי שנפגעתי, ביקשתי עזרה מצוות התאג״ד ופינו אותנו במסוק לאיכילוב כשאני במצב בינוני".
במקביל ליאל מקבלת דיווח על מספר פצועים כתוצאה מהיתקלות עם מחבלים. בשלב זה היא עדיין לא מבינה שמדובר במיכאל.
״בשעה 00:21 העירו אותי ודיווחו לי על אירוע רב נפגעים בצק״ח 228 באירוע מארב מטענים. התחלנו לתפעל את האירוע ולקבל שמות של פצועים, בשעה 01:56 קיבלתי דיווח על שני פצועים שפונו באופן דחוף ומוסק לאיכילוב. ושם עלה שמו של מיכאל". ליאל עדיין לא העלתה בדעתה שמדובר במיכאל.
"הקפצנו כוחות לבית החולים לחבור לפצועים. רק בבוקר בשעה 08:00 נשלח אליי דו״ח מעודכן של פרטי הפצועים שם הבנתי שמדובר במיכאל עמיר. מיד קפצתי לבית החולים שם פגשתי את מיכאל והמשפחה שלו".
"מניסיון, פגיעות הדף הן מהמסוכנות ביותר, בנס הוא לא נפגע קשה"
ליאל מספרת שהכוח הכי גדול הוא לשמוע את הלוחמים שנפצעים ורק רוצים לחזור כבר לחברים מהצוות ולהילחם איתם. גם מיכאל אמר את אותו הדבר.
וזו אולי הנקודה לציין שאחיו של מיכאל משרתים גם הם. הראשון ביחידה מובחרת בלבנון, השני במילואים בעזה, השלישי במילואים באיו״ש והרביעי במודיעין. אחיו החמישי של מיכאל אברך, שכבר 16 שנים נמצא בישיבה ותורם גם הוא את חלקו, בתפילה לשלומם.
זהו מקרה נוסף שמתמצת את הסיפור שלנו מאז תחילתה של המלחמה. כולם עם מטרה אחת ברורה. כולם יצאו במטרה להילחם על הבית. להחזיר את הביטחון שאבד לצפון בשמונה באוקטובר ולשמור על ההורים, המשפחה והחברים.
השבוע יחל שבוע ההוקרה לפצועי המלחמה ונכי צה"ל ולנו, אלו שמנסים להמשיך את השגרה שלנו בצל המלחמה, לנו ולמנהיגים שלנו, נותר רק לעצור ולזכור את אותם חיילים שהמלחמה תלך איתם לנצח, עם שנים של שיקום. ולזכור שלולא הם וחברים שלהם שברגע זה מחרפים את נפשם, אז אנחנו לא היינו יכולים לשבת כאן היום.
התרעות פיקוד העורף