"7 באוקטובר 2023 יצאו שחף עטר בת ה־25 וליאב שער בן ה־26 מחדרה למסיבת הנובה. הם אומנם היו בעבר בני זוג, אבל למסיבה הגיעו בנפרד, ואיש מהם אפילו לא ידע על הימצאותו של האחר במקום.
“היינו זוג במשך שנתיים", עטר מגוללת. “כשנה לפני המלחמה נפרדנו, וליאב נסע להודו לשנה כמעט. למסיבה כל אחד מאיתנו הגיע עם החברים שלו, בלי לדעת שגם השני הגיע. ראינו זה את זה שם במקרה. במהלך הבריחה, החברים שלי ואני ירדנו לשדה, ושם איבדתי את ליאב. בשדה אני נשארתי עם ידיד, ושתי חברות שהיו איתי התפצלו מאיתנו. בשלב מסוים מצאנו מחבוא עם חמישה ישראלים. רק אחרי שלוש שעות ליאב הציץ מהמחבוא, וראיתי אותו. באותה תקופה הייתי בקשר עם מישהו, וליאב היה בזוגיות רצינית. הבחור שיצאתי איתו היה במסיבה, וניצל בדרך אחרת, ובת הזוג של ליאב לא הייתה שם".
שער מתאר את הבריחה ממתקפת המחבלים במסיבה: “כשהתחיל הבלגן, מיד חשבנו זה על זה והתחלנו לשלוח הודעות. אני והחברים שהיו איתי נסענו לכיוון אופקים, וראינו רכבים נוסעים בחזרה לעברנו תוך כדי צרחות: ‘יורים שם, יורים שם!’. בשלב הזה עדיין לא הבנו מה קורה. הסתובבנו ונסענו לכיוון ההפוך, אבל נתקלנו בצוואר בקבוק של רכבים.
החלטנו לצאת מהרכב והתחלנו ללכת לכיוון השדות. כשהגענו לוואדי, הטילים והיריות לא פסקו לרגע. החברים רצו לחזור לכביש כדי להביא את המכונית, אבל אמרתי להם שאם הם יעשו את זה, הם כנראה לא יחזרו. ירדנו לוואדי והתחבאנו בשיחים. היינו שם מ־7 בבוקר עד 14:40 בצהריים, וכל שנייה הרגישה כמו נצח".
בשלב מסוים שמעו שער וחבריו קולות צעדים מעליהם. “הייתי בטוח שאלה מחבלים", הוא מספר, “ובדיעבד התברר שאלה היו שחף והידיד שלה. שכבנו כולנו בשורה, בתוך כוך, כשאני ושחף בקצוות הנגדיים. רק אחרי שלוש שעות קלטתי שהיא שם. כל הזמן שמענו כדורים שורקים מעל הראש. היה אפשר לשמוע את המחבלים הולכים, צוחקים, ואת הקרבות שמתחוללים מסביב".
“אני מבינה ערבית", אומרת עטר. “אחד המחבלים צעק לשני להביא את המכונית, בזמן שישראלים צועקים הצילו ומתחננים ‘לא, לא, בבקשה לא’. אתה שומע שהם בעצם נחטפים".
יצרנו נתיב מילוט לגדה השנייה של הוואדי. זיהינו שם עץ שנראה לנו, ופשוט דילגנו אליו בזוגות, כשהשאר מחפים. כשהגענו לעץ, הבנתי שזה מחבוא גרוע ביותר כי כל מי שאני רואה, רואה גם אותי. קלטתי במרחק של 500 מטר ג’יפ צבאי עם חמושים, עוד לא הבנתי אם הם שלנו או לא. יצאתי בריצה לכיוון השני כדי לאתר מחבוא אחר. מצאתי מין נקיק בוואדי, במרחק של 200 מטר מאיתנו, ושם ראינו שתי בנות ובן שמתחבאים. התברר ששתי הבנות הן חברות של שחף, שבאו איתה למסיבה והן התפצלו".
אחרי כשמונה שעות של הימלטות ומחבוא, כשאש נורית מסביב והם תשושים, הנמלטים שומעים את האור בקצה המנהרה. “שמעתי צעקות מכיוון הכביש, אבל לא זיהיתי את השפה", שער ממשיך. “יצאתי לכיוון, בידיעה שלמה שאני אהיה בסדר. יותר מזה, באחת ההודעות ששלחתי לשחף, כשהבנתי שאנחנו נמצאים באותו מחבוא, כתבתי לה שאנחנו נצא מפה בחיים.
כשרצתי, זיהיתי חיילים שלנו, שמדברים עברית. רצתי בחזרה לחברים, לעדכן אותם, ויצאנו לכיוון החיילים. בדרך ראינו את אלקנה, הקב"ט של המסיבה, שנורה ברגל ושכב פצוע בשיחים. התברר שמי שכנראה הביא את החיילים למקום זה בחור בשם אשר, בן הזוג של חברה של שחף, שהגיע מחדרה לחלץ אנשים. הוא הגיע עם הרכב הפרטי שלו, ועליו עלו הבנות, הקב"ט הפצוע ואחד החברים שלי. נשארנו בשטח אני וארבעה חברים".
עטר משחזרת את מראות הזוועה מהדרך: “ביציאה מהשטח הכל היה מלא גופות, והתחלנו להבין מה קרה מעל הראשים שלנו. אלה מראות שאי אפשר לעכל, זה צרוב לי בראש. גם כשניסיתי לעצום עיניים, זה לא עזר. עברנו בין הגופות והרכבים השרופים עד שהגענו לתחנת דלק, כשהבנו שאנחנו חייבים להביא את אלקנה למד"א. הגענו לתחנה באופקים, וגם שם היו שני מחבלים. הכניסו אותנו למרחב מוגן. בינתיים אשר חזר לשטח ברכב כדי לקחת את ליאב והחברים שלו, שהצליחו להימלט בדרך אחרת".
שער: “נשארנו עם החיילים בשטח, והם אמרו לנו למצוא רכב עם מפתחות ולנסוע משם. מצאנו את עצמנו מחפשים רכב בין כל הגופות והרכבים השרופים. פתאום הגיע טרנזיט עם שבעה אנשים עליו. עלינו גם אנחנו, שזה עוד שישה, וישבנו כמו סרדינים. הגענו לתחנת המשטרה באופקים, שם היינו שלוש שעות כמעט. בסביבות שש בערב יצאתי מהתחנה, כששעה אחרי זה הייתה חדירת מחבלים במקום. מי שמילט אותנו משם הייתה אמא של ידידה שהייתי איתה במסיבה. אמא שלה חיפשה אותה בבית חולים סורוקה בבאר שבע, אחר כך בתחנת המשטרה באופקים, ושם נוצר המפגש".
עטר מבקשת בנקודה זו להודות ליואל, ידיד שלה, שעמד לצידה בתחילת האירוע: “הוא בעצם הציל אותי. חזר אליי בתחילת המנוסה, אחרי שקפאתי במקום".
שער: “אני היום אדם שונה לגמרי ממי שהייתי. אני מתמודד עם תסמינים של פוסט־טראומה שמשפיעים עליי ביומיום". גם עטר מדברת על ההתמודדות האישית: “אני עדיין סובלת מסיוטים בלילה, לא ממש ישנה בלילות. למזלי, העבודה מחזיקה אותי. אין לי הרבה ברירה. יש תסמינים לא קלים, וכל אחד מאיתנו מטופל נפשית".
בלילה של אותה שבת ארורה הם נפגשו שוב, במה שהתברר כתחילתה של זוגיות מחודשת. “ליאב הגיע אליי סביב 11 בלילה", עטר מספרת. “ישבנו ודיברנו, ומשם נסענו אליו. נשארנו ערים כל הלילה, בוכים, מתחבקים, מבינים זה את זה הכי טוב. אבל בוודאות הייתי בוחרת דרך אחרת להיפגש".
התרעות פיקוד העורף