מושב אביבים, יישוב חקלאי בצפון הארץ, ספג מכה קשה במלחמה האחרונה. הלולים, היקבים, בתי האריזה, התשתיות – הכול נפגע. כעת, אחרי חודשים ארוכים של לחימה ופינוי, התושבים מנסים לחזור ולשקם את חייהם, אבל נתקלים במציאות לא פשוטה של ביורוקרטיה, עיכובים ואי ודאות.
104 בתים ביישוב, מתוכם 32 נהרסו – והמדינה מתמהמהת
היקף ההרס באביבים עצום. מתוך 104 בתים במושב, 32 נפגעו קשות, 8 נהרסו לחלוטין, 2 בתי קירור הושמדו, 4 בתי אריזה נחרבו, וגם יקב אביבים הושמד לחלוטין.
"מה שחזר הכי מהר בעוטף עזה זו החקלאות – ואצלנו זה עדיין תקוע״, מסביר ביטון. "מעבר לשיקום הבתים והתשתיות, האתגר האמיתי הוא החזרת הקהילה לחיים אחרי 14-15 חודשים של פינוי. יש משפחות שהתפרקו, יש כאלה שהחליטו לא לחזור, והמצב הקהילתי שלנו עומד בפני מבחן קשה מאוד. אנחנו זקוקים לעזרה, אבל התחושה היא שהגופים הממשלתיים אולי שומעים אותנו – אבל לא באמת מקשיבים״.
בינתיים, גם אחרי הפינוי, הוא עדיין מתמודד עם פגיעה קשה בעסק שלו. "במרץ היקב שלי נשרף כליל. העסק שלי נפגע ישירות מירי חיזבאללה. עברנו ועדות של מס רכוש, ומאז אנחנו מנהלים מאבק מתמשך עם הרשויות, נפגשים כל שבועיים-שלושה ומנסים לקדם פתרונות. החקלאות היא החיים שלנו – ואנחנו לא מתכוונים לעצור״.
לאחרונה קיבל ביטון הודעה כי בשבוע הבא ייערך הסיכום הסופי של הפיצויים, אבל העתיד עדיין לא ברור. "אנחנו מקווים שהסכום שייפסק יספיק כדי להתחיל לשקם, אבל הנזק הוא עצום. היקב כולו נהרס – המבנה עצמו, חביות היין, חדרי הקירור, המלאי, הציוד, המכונות, המשאבות – הכול נשרף או הושמד. מדובר בנזק של עשרות מיליוני שקלים, ועד היום עוד לא התחלנו בתהליך השיקום״, אומר.
"אנחנו מרגישים שחזרנו 20 שנה אחורה – כל המוניטין שבנינו, ההכרה הציבורית והעולמית שהשגנו בעבודה קשה ביקב – הכול נמחק ברגע. זה לא רק נזק חומרי, זו פגיעה במסורת ובמפעל חיים שלם", מוסיף בכאב.
אבל מעבר לנזק הכלכלי, הדבר שמטריד את ביטון יותר מכל הוא חוסר הוודאות בנוגע להמשך הדרך. "אי אפשר להזמין יין, היקב מושבת, וכל השיקום תלוי באישור הצבא. היקב היה ממש על קו הגבול, במרחק מטרים בודדים ממארון א-ראס, ואף אחד לא מבטיח שנוכל לבנות אותו מחדש באותו מקום. אני מקווה שכן – כי אני לא מתכוון ללכת לשום מקום אחר״.
"אם אפילו משפחה אחת מהאזור תחליט לא לחזור – אני ארגיש שהפסדתי את המלחמה. גם לפני הלחימה, החיים בגליל לא היו פריבילגיה. זה אזור מרוחק, צמוד לגבול, שדורש הקרבה אישית. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי עוזב בכלל. ברגע שנוכל לחזור לעבוד, גם אני וגם חבריי החקלאים נחזור – כי החקלאות היא החיים שלנו״.
בירוקרטיה מסכלת את השיקום: "המלחמה האמיתית רק מתחילה"
ביטון מספר כי מניסיונו, מה שקרה אחרי מלחמת לבנון השנייה חוזר על עצמו גם עכשיו. "בזמן מלחמה המדינה מחבקת, ממס רכוש מבטיחים סיוע, אבל ברגע שהקרבות נגמרים – המלחמה האמיתית שלנו רק מתחילה. הביורוקרטיה הופכת למאבק יומיומי, והעזרה שהובטחה הופכת למסכת של עיכובים וקשיים״.
"אנחנו שומרי הסף של גבול הצפון, אבל מתייחסים אלינו כאילו אנחנו נטל. בסוף, כל משפחה שחיה כאן היא גם גורם ביטחוני. אם אנחנו לא נהיה פה – אף אחד לא יבוא במקומנו. מדינת ישראל חייבת להכניס את יישובי הצפון לסדר עדיפויות עליון״, מדגיש.
"להחזיק יישובים צמודי גדר זה לא עניין כלכלי – זו חובה לאומית. אני יכול לעבור לגור בעיר, כמו כל אחד אחר, אבל זה לא מה שחונכתי עליו. גדלתי על החובה לטפח את האדמה, לגדל, לייצר, ולבנות פה חיים – והמדינה חייבת לאפשר לנו להמשיך לעשות את זה״.
כיום, רבים מתושבי אביבים מנסים לשוב ולהתחיל לשקם את בתיהם, אבל המכשולים רבים. ״בלי ביטחון מספק, בלי נוכחות צבאית משמעותית, ובלי פתרונות כלכליים אמיתיים – הצעירים בוודאות לא יחזרו״, אומר ביטון.
"כולנו רוצים לשקם ולחזור, אבל הביורוקרטיה של מס רכוש עוצרת אותנו. אנחנו לא מבקשים טובות – אנחנו מבקשים את מה שמגיע לנו״.
למרות הכול, ביטון נשאר אופטימי. "היקב שלי נפגע ארבע פעמים במהלך המלחמה, קיבלתי הצעות לעבור לאזורי תעשייה – אבל זה בכלל לא בא בחשבון. אנחנו לא נוותר על הגליל, ולא נזנח את החקלאות. היקב ייבנה מחדש – והוא יהיה אפילו טוב יותר ממה שהיה״.
"מבחינתנו, הפסקת האש היא רק על הנייר – אנחנו לא סומכים על חיזבאללה. החיים בגבול הצפון ימשיכו להיות מאבק, אבל זה לא אומר שנפסיק להילחם על מה ששלנו״.
התרעות פיקוד העורף