זו שתיקה לא מובנת מאליה. משפחות אחרות של החטופים האחרים שאמורים להשתחרר בעסקה, מתראיינות ומביעות את רגשותיהן. הן מודות, הן חרדות, הן מתכוננות. משפחת מנגיסטו, לעומת זאת, נוקטת גישה שונה. "אנחנו מתרגשים מאוד ובציפייה גדולה ומקווים שהוא במצב טוב”, אמר לי אחד מקרובי המשפחה, אך מיד הוסיף: “אני לא רוצה לדבר עוד. אנחנו בימים קשים לעם ישראל, וכל אמירה יכולה להתפרש בצורה אחרת. מעדיף להמתין בשקט ובדריכות".
במובנים רבים, ההחלטה הזו של משפחת מנגיסטו מספרת את הסיפור כולו. היא מבטאת אולי את ההבנה שהרגע הזה, שהם חיכו לו כמעט עשור, כבר לא שייך רק להם. היום הוחזרו גופותיהם של עודד ליפשיץ, שירי ביבס ובניה – אריאל וכפיר, מה שהפך את הימים הללו לעמוסים בכאב לאומי, לימים שבהם שמחה אישית מתערבבת באבל קולקטיבי. איך אפשר לחגוג את החזרת בנך, כשלצדך משפחות שאיבדו את יקיריהן? איך אפשר לדבר על תקווה, כשמסביב עדיין נשמעים זעקות הכאב?
אבל השתיקה הזו, יותר מהכל, מסמלת אולי גם הבנה עמוקה נוספת: המאבק לא נגמר. אברה מנגיסטו חוזר, אך באיזה מצב? במשך שנים, משפחתו נאלצה להילחם על עצם ההכרה בו כחטוף. בעוד שהמדינה התגייסה למען גלעד שליט, המקרה של מנגיסטו היה שונה – פחות תשומת לב, פחות מחאה, פחות הד תקשורתי. גם כשפורסם אות החיים הראשון בינואר 2023, הוא לא עורר את אותה סערה ציבורית שראינו במקרה של אחרים.
יכול להיות שהמשפחה מבינה שדווקא עכשיו, כשהוא חוזר, עדיף לתת למעשים לדבר במקום למילים. הם חיכו לו שנים, ציפו לו, נאבקו עליו – ועכשיו הם פשוט רוצים שהוא יהיה בבית, בשקט, בלי נאומים ובלי הצהרות. אולי הם מבינים שגם ככה יגיעו הימים שבהם הם יצטרכו לדבר – על מצבו של אברה, על השנים האבודות, על ההתמודדות שתבוא אחרי.
ברגע הזה, הם בוחרים לא לצעוק, אלא להמתין. והשקט הזה, בדרכו שלו, אומר יותר מכל נאום.
התרעות פיקוד העורף