"סליחה שלא באתי אלייך כשדיברנו ושלא יכולתי לעזור; אני רוצה לדעת מה קרה שם כדי לסגור מעגל אישי"
אמא, לימדת וחינכת אותי על דרך הספורט, לא לוותר כשקשה, לקחת דברים בקלות וגם להתנסות בדברים חדשים. הטלוויזיה אצלך בבית תמיד דלקה על אירוע ספורט כלשהו, וכשהילדים הגיעו אלייך הם היו גם משחקים וגם צופים. היית שותפה מלאה בגידול הילדים. ממקלחות והרדמות כשהיו קטנים, דרך מסיבות, בייביסיטר ושעות על גבי שעות בפינת החי שכל-כך אהבת. כשהילדים היו מבריזים מבית הספר או כשהיו חולים הם תמיד היו באים אלייך לפינת החי, לעבוד איתך, לא לוותר גם כשחולים..
עפרה אהובה, אנחנו עומדים כאן, בבארי, המקום בו בחרת כנוף מולדתך, המקום אותו אהבת בכל ליבך ובמו ידייך – במו ידייך ממש. כאן השקית את העגלים הרכים חלב, בסבלנות אין קץ, באהבה ובמסירות. כאן טיילת עם הילדים בשבילים, לחדר האוכל ולפינת החי. כאן כל שעל מוכר לך, וכל צעד רווי זיכרונות של שמחה ואושר, של חיים במלוא כוחם שאת וסמי בניתם כאן, בתוך הקהילה העוצמתית הזאת. לא זכיתי להכיר אותך, אבל מהמעט ששמעתי מאוהבייך, אני מניח שלא היית מרוצה מהכברות ומריבוי מילים. היית מפטירה "אל תעשו עניין" וממשיכה לדרכך בשקט, ברצינות ובמסירות.
אני מתנצל בפנייך, עפרה, אבל אנחנו דווקא כן עושים היום עניין. אנחנו עושים עניין, משום שמוטלת עלינו – על כל מדינת ישראל כולה – חובה מקודשת ועליונה: לא לשכוח ולו לרגע את אחינו המעונים במנהרות עזה. אנחנו מוכרחים, פשוט מוכרחים, להשיב את החטופים כולם - החיים והחללים כאחד. מי לביתו - לשיקום ולריפוי, ומי לאדמתו - מנוחת עולמים. זו חובה קריטית ממש, שבלעדיה לא יהיה ניצחון שלם ולא יהיה ריפוי שלם.
עם שלם מלווה אתכם היום - משפחת קידר האהובה, וחברות וחברי בארי המופלאים - בדרכה האחרונה של עפרה. וכעת, אני ניצב כאן, כנשיא מדינת ישראל בשם מדינת ישראל ומבקש מכולכם – סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליכם באותו יום ארור. סליחה שלא הספקנו להציל רבים כל כך – למעלה ממאה מחברי בארי – מידי המרצחים. סליחה שלקח זמן רב כל כך, בו נאלצתם לעמוד לבד לגורלכם; מעטים מול רבים ואכזריים כל כך".
התרעות פיקוד העורף