בראיון ל”מעריב” מתאר דנילוביץ את תחושת הדחיפות, ומדגיש כי מדובר במאבק על החיים של כל תושבי הדרום: “אני ראש עיר כבר 17 שנים. נולדתי בסורוקה, גדלתי בבאר שבע, ולא עזבתי את העיר הזו לרגע”, הוא אומר. “אני פה מהסבב הראשון של עופרת יצוקה. אני רואה את ההתנהלות של סורוקה מעופרת יצוקה ועד המערכה מול איראן”.
הוא מתייחס גם להקמת בית החולים החדש בנגב, פרויקט עליו הוא שותף עם משרד הבריאות, שיבא וראשי רשויות נוספים. עם זאת, מדגיש דנילוביץ: “אני גאה להוביל, יחד עם שותפיי – ראשי רשויות מהנגב, משרד הבריאות וחברי כנסת מכלל הסיעות – את הקמתו של בית חולים נוסף בנגב, פרס שיבא נגב. אך צריך להיות ברור: זהו מהלך משלים, לא חלופי. סורוקה הוא ויישאר המרכז הרפואי הראשי של הנגב. זהו מוסד לאומי שחייב לקבל תיעדוף מיידי”.
לדבריו, גם תרומתם של בתי חולים פרטיים אינה יכולה להחליף את מקומו של סורוקה: “‘אסותא’ תורם תרומה חשובה, אך הוא קטן בהיקפו. כדי להבטיח שירות רפואי ראוי למיליון תושבי הנגב – על המדינה להפסיק להתקטנן, ולתת לסורוקה את כל מה שהוא ראוי לו: תקציבים, משאבים והכרה”.
בנוגע לתשתיות ומיגון בית החולים, מציין ראש העיר כי מדובר בטיפול מאוחר מדי – אך לא חסר ערך: “מי שמדבר היום על מיגון מחלקות או שיפוץ מבנים מדבר באיחור של שנים. אבל דווקא מהמקום הכואב נולדה הזדמנות אמיתית. אסור לנו להחמיץ אותה. הכיוון ברור – משרד הבריאות והאוצר מבינים זאת. אני קורא לחברות ולחברי הכנסת: אל תתנו לרגע ההיסטורי הזה לחמוק”.
את דבריו הוא מסיים באזהרה מפני חזרה לשאננות הציבורית: “בעוד חודש או חודשיים, כולנו עלולים לשוב לשגרה. אסור שזה יקרה. הפקרת סורוקה היא הפקרת הנגב כולו”.
התרעות פיקוד העורף