מזה כשנתיים שתחנת הרכבת הקלה "ארלוזורוב" ברחוב על פרשת דרכים, נפתחה לציבור, אך מי שחשב שמהתחנה הזו יוכל לעבור בנוחות ובקלות לרכבת ישראל, גילה מהר מאוד את האמת: בין שתי התחנות מפרידים כ-250 מטרים, בלי מסלול מקורה, בלי שילוט ברור, ובלי שום התחשבות במי שצריך באמת את הקישור הזה אנשים עם מזוודות, ילדים, תיירים, מבוגרים.
"זה פשוט לא הגיוני", מתלוננת אורלי, תושבת רמת גן שהגיעה הבוקר עם מזוודה בדרכה לנתב"ג. "עליתי על הרכבת הקלה 50 מטר מהבית, נסעתי כמו גדולה, אבל כשירדתי בתחנת ארלוזורוב הייתי צריכה לטפס במדרגות, לחצות כביש, ואז ללכת ברגל 250 מטרים ב-34 מעלות. אין הצללה, תיירים כאן היו פשוט הולכים לאיבוד".
ובאמת, כל מי שמגיע בפעם הראשונה לתחנת הרכבת הקלה בגשר דוד פישמן מגלה את הפער העצום בין החזון למציאות. התחנה נקראת "ארלוזורוב", אך אין בה שום חיבור ישיר לתחנת סבידור, למרות שהיא אמורה לשרת את אותה מטרה. "חשבנו שנוכל לעבור ישירות מהרכבת הקלה לרכבת לחיפה", מספר איתן, שהגיע מיפו עם אשתו, שני ילדים ועגלה מלאה במזוודות בדרך לנופש בצפון. "אבל שום דבר לא מחובר. אתה מגיע לרציף הרכבת מזיע, עצבני, ובאיחור".
ברחבי העולם, חיבורים ישירים בין רכבות קלות לתחנות רכבת מרכזיות הם סטנדרט בסיסי. בתחנות כמו גראנד סנטרל בניו יורק, ג'אר דו נור בפריז או אפילו בבוקרשט, הכל מתחבר באותו מבנה, באותה מערכת, עם מעברים נוחים ומעליות לנוסעים עם ציוד. בישראל, כנראה, החליטו אחרת. "זה נראה כאילו תכננו כל מערכת בנפרד", אומר אילן, מהנדס תחבורה בפנסיה. "לא הייתה מחשבה כוללת איך האדם הפשוט יעבור ממקום למקום. זה ביזיון".
ולא מדובר רק בקיץ. בחורף, אותם 250 מטרים הופכים למכשול רטוב. "הלכתי פה פעם אחת בגשם", מספרת רונית, תושבת פתח תקווה. "הייתי ספוגה עד לשד עצמותיי. כל הדרך מתחנת הרכבת סבידור לרכבת הקלה, שכחתי מטריה, בלי קירוי. הרגשתי כמו בדיחה". יכול להיות שבעתיד בעוד שנים רבות שיפתחו קווים נוספים, משהו ישתנה, אבל זה לא מנחם את הנוסעים שנאלצים לגרור מזוודות על האספלט הלוהט מדי יום. "קוראים לזה רכבת קלה", מסכמת אורלי, "אבל כשאת צריכה ללכת רבע קילומטר עם טרולי תחת השמש, זה הכל חוץ מקל".
התרעות פיקוד העורף