בשנות השבעים, כשעמד על שולחן התכנון, הפרויקט נראה מהפכני. כיכר מרכזית שתקום על גבי מצוק הכורכר, תכלול חניון תת-קרקעי, תחנת דלק, קומות חנויות, רחבה עליונה ואמפיתיאטרון הפונה אל הים. הרעיון היה יפה: לחבר את שדרות בן גוריון ישירות לים, ליצור מעין "פיאצה" תל אביבית שתהיה מוקד חיי התרבות והבילוי של העיר.
אלא שמבין הכוונה למימוש הייתה דרך ארוכה ומתפתלת. אילוצים הנדסיים גרמו להגביה את מפלס הכיכר ולחסום את קו הראייה הישיר מהעיר אל החוף. במקום כיכר פתוחה שמזמינה את העוברים לרדת אל הים, נוצר מחסום ויזואלי שהפריד בין תל אביב למה שהיא הכי אוהבת - חוף הים שלה.
עם זאת, בעשורים הראשונים לאחר הקמתה, כיכר אתרים אכן הצליחה למשוך אליה חיים. המבנה העגול, שזכה לכינוי "הקולוסאום", הפך לאייקון של הבילוי התל אביבי. הוא עבר גלגולים רבים, ממסעדות אופנתיות דרך מועדוני לילה פופולריים ועד מועדון חשפנות שהפך לחלק מהאגדה המקומית. בביקור בכיכר גילנו שמה שנשאר זה בקולסאום היום יש את המרחב החברתי, ויש קיוסק גדול, בר-מסעדה, בית ללוחמים וחדר כושר וסוג של מלון דירות. בשעות היום אנשים רק עוברים בכיכר ולא נשארים בה.
אבל יותר מעשור שהתמונה השתנתה לגמרי. הכיכר הפכה לשם נרדף להזנחה עירונית. רוב החנויות סגרו או נטשו, המדרכות נסדקו והתפוררו, והרחבה העליונה הפכה למעין מדבר בטון שרק מעטים חוצים. המבנה העגול, שפעם היה סמל של חיי לילה תוססים, הפך לתזכורת נוסטלגית למה שהיה פעם חוץ ממסלולי ריצה ומספר בתי קפה בודדים.
התחושה הזו מוכרת לכל מי שמכיר את תל אביב. כיכר אתרים הפכה לסמל של הזנחה לא רק פיזית אלא גם רגשית. היא מזכירה לתושבים כמה קל לעיר לזנוח מקומות שפעם אהבה, כמה מהר חלומות עירוניים יכולים להפוך למבוכים של בטון.
התוכנית זוכה לתמיכה מחלק מהתושבים, שרואים בהריסה הזדמנות לתקן טעות היסטורית. אבל היא גם מעוררת התנגדות של פעילי שימור שטוענים כי כיכר אתרים, למרות כל הבעיות שלה, היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האדריכלית של תל אביב. המאבק המשפטי נמשך כבר שנים. הוגשו עררים נגד תוכנית ההריסה, ונראה כי הסוגיה תמשך עוד זמן ובינתיים, הכיכר ממשיכה להתפורר, כמו פסל שמתבלה לאט באקלים הים תיכוני.
התרעות פיקוד העורף