במסע "בוחרים בחיים" של עמותת "גדולים מהחיים" בהולנד, שבו השתתף לאחרונה, מצא קבוצת שווים - צעירים שהחלימו מסרטן, כל אחד עם סיפור אחר - ועבורו זו הייתה תחנת נשימה חשובה במסע השיקום.
וקנין חי בכפר עזה כבר יותר מעשור. הוא מתאר קיבוץ מלוכד, כזה שבו "כולם מכירים את כולם" ומערכת של קבוצות גיל מלווה את הילדים מכיתה א’ ועד אחרי התיכון. "החברים הכי קרובים שלי הם הבנות מקבוצת חרצית, היינו שישה-שבעה חברים מאוד צמודים", הוא מספר.
בבוקר שבעה באוקטובר הכל השתנה. "רותם קוץ, חברה מאוד טובה שלי, נרצחה יחד עם שני האחים שלה, יפתח ויונתן, ועם הוריהם לבנת ואביב. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שלי, מהחיים שלי. אחר כך כולנו מהקבוצה עשינו קעקוע של פרח הרותם לזכרה. זה מלווה אותי כל הזמן".
בנוסף לאובדן החברים, בכפר עזה יש עדיין שני חטופים - גלי וזיוי ברמן, שנחטפו משכונת הדור צעיר. "הם ועוד 46 חטופים עדיין בעזה", מזכיר אריאל. "צריך להחזיר אותם עכשיו".
לצד הזיכרון והכאב, התושבים מנסים להחליט מה הלאה. "אני יכול לדבר בשם המשפחה שלי - אנחנו רוצים לחזור הביתה. גם האחים שלי, גם אמא ובעלה. יש אחרים שחוששים יותר. אבל אנחנו רוצים לחזור. זה הבית שלנו".
שבעה באוקטובר 2023 היה אמור להיות סיפור חייו, אלא שבמקום להתחיל מחדש אחרי הפינוי והחרדה, הוא נאלץ להתמודד עם אבחנה קשה: הגידול במוח שהיה לו הוא גידול סרטני. "עברתי טיפולים ארוכים, כאלה שמחלישים את הגוף ומערערים את הנפש. אי אפשר להסביר את זה למי שלא עבר את זה בעצמו".
הוא מתאר תחושה של "שיקום כפול": גם טראומה קהילתית, גם התמודדות רפואית. "בסופו של דבר, הכל זה טראומה. אין דרך אחרת להתמודד חוץ מלדבר, להיות ביחד עם אנשים שעברו משהו דומה. זה עוזר לא רק עם הסרטן - זה עוזר גם עם מה שעברנו בשבעה באוקטובר".
לצד ההתמודדות, אריאל מנסה לחזור לשגרה. "אני אתחיל השנה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מתקדם לאט אבל בטוח. גם זה חלק מהשיקום שלי".
ביולי האחרון יצא וקנין עם עשרות צעירים מחלימים למסע בהולנד, כחלק מתכנית "בוחרים בחיים" של עמותת גדולים מהחיים.
"יש משהו בלהיות עם קבוצת שווים, עם אנשים שעברו חוויות דומות - שאף רופא לא יכול להבין", הוא מספר. "אתה יכול לדבר איתם על טיפולים, על תופעות לוואי, על הפחדים. זה לא דומה לשיחה עם מישהו שלא עבר את זה".
אחת החוויות המשמעותיות במסע הייתה מסע אופניים סביב אחד האיים בצפון הולנד. "זה נשמע אולי קטן, אבל עבורי זה היה ניצחון אמיתי על המחלה. אחרי כימותרפיה הגוף חלש, קשה להתאמץ. ופתאום מצאתי את עצמי מדווש, מסיים מסלול שלם. זה הוכיח לי שאפשר להמשיך קדימה".
למרות הכל, וקנין מנסה להסתכל קדימה. "המסע הוא חלק מתהליך שיקום ארוך וקשה שצפוי לי, גם מהסרטן וגם מהטראומה. זה לא קל, אבל זה אפשרי. המחשבה לחזור לכפר עזה נותנת לי כוח".
את החברות עם קבוצת חרצית הוא ממשיך לשמור, ואת זכרה של רותם הוא נושא איתו יום-יום. הלימודים באוניברסיטה הם עוד נדבך בבנייה מחדש של חייו.
"אין דרך אחרת חוץ מלהיות ביחד", הוא מסכם. "עם המשפחה, עם החברים, עם אנשים שעברו משהו דומה. זה מה שמחזיק אותי".
סיפורו של אריאל וקנין הוא לא רק סיפור אישי, אלא גם סיפור של קהילה שנפגעה אנושות ומנסה להשתקם. השילוב בין טראומה ביטחונית למחלה קשה הוא נדיר וקשה במיוחד, אבל דווקא מתוך המקום הזה צומחים מסרים של חוסן, שייכות ותקווה.
כמו רבים אחרים מכפר עזה, וקנין רוצה לחזור הביתה. אבל בינתיים, בביתו הזמני ובמסעותיו עם "בוחרים בחיים" הוא מוכיח שאפשר לבחור בחיים – גם אחרי שהמציאות מתעקשת לאתגר אותם שוב ושוב.
ספטמבר מצוין ברחבי העולם כחודש המודעות לסרטן ילדים - הזדמנות להזכיר שהמאבק במחלה הזו לא נגמר רק בחדרי האונקולוגיה. משפחות רבות נאלצות להתמודד גם עם אתגרים כלכליים לא פשוטים: אובדן ימי עבודה, נסיעות יומיומיות לבתי חולים, תרופות יקרות שאינן תמיד בסל הבריאות ועוד.
התרעות פיקוד העורף