לעמרי יש סטודיו לטיפולים בנחל עוז בשם "כאחד האדם", שם הוא מטפל בזן שיאצו, המשלב בין גוף לנפש. במקביל הוא עובד בנוי בקיבוץ. את לישי, אשתו, עמרי פגש במרץ 2020, רגע לפני הסגר הראשון בקורונה, במסיבת פורים בשדרות. בין לישי, שמנהלת את המכינות בספיר, לבין עמרי נוצר חיבור מהיר ועמוק. כמה חודשים לאחר שהכירו, היא עברה לגור איתו.
הוא נחטף מביתו שבקיבוץ נחל עוז ב-7 באוקטובר, באחד סיפור המזעזעים שנשמעו שחלקו אף תועד ברשתות החברתיות. בין היתר העבירו אותם המחבלים לבית הסמוך, ומשם החליטו לחטוף את עמרי ולהשאיר את לישי והבנות מאחור. לישי סיפרה: "ב־10:30 שמעתי את חלון המקלחת מתנפץ. היו צעדים של מחבלים בתוך הבית. הם דפקו על הדלת וצעקו 'איפתח אל־באב'. שתקנו. הרגשתי שזה הסוף של המשפחה. פתאום שמענו את הקול של תומר ערבה בן ה־17. הוא אמר: 'זה אני, תומר, הבן של השכנה. תפתחו בבקשה את הדלת כי אחרת יירו בכם ובי'. עמרי ואני הסתכלנו אחד על השני, ועמרי פתח את הדלת. בדיעבד אמרו לי אנשים שזו הייתה החלטה מוטעית. לדעתי, פעלנו הכי נכון שאפשר. רוני ישנה מול הדלת והם היו פוגעים בה".
המשפחה הועברה לסלון ובסביבות השעה 11:00 בבוקר הם נלקחו לבית השכנים גלי וצחי עידן, שעוד קודם לכן המחבלים רצחו את בתם הבכורה מעיין. "רוני הייתה שקטה מרוב בהלה, עלמא בכתה כי הייתה רעבה. המחבלים הורו לי להניק אותה כי הם רצו לצלם אותי, וסירבתי. בסביבות 13:30 נכנסו עוד מחבלים ואיתם יהודית ונטלי רענן, אם ובת משיקגו, שנחטפו ושוחררו ראשונות. הן ישבו לרגע כשהמחבלים התחילו להתקפל. הם שמו על עמרי וצחי אזיקוני פלסטיק והבנתי שעומדים לקחת אותם לעזה. רציתי לחבק את עמרי, אבל לא נתנו לי לזוז. אמרתי לו ארבעה משפטים: 'אני אוהבת אותך, אני אשמור על הבנות שלנו, אני מחכה לך, ואל תהיה גיבור'. המחבלים לקחו גם את יהודית ונטלי ויצאו החוצה. פתאום רוני התחילה לצרוח 'אבא, אבא. אני רוצה את אבא שלי'. היא השתוללה וניסתה לרוץ אחרי עמרי והמחבלים. רק בסביבות 17:30, אחרי 11 שעות של אימה בלתי נתפסת, חילצו אותם לוחמי סיירת גבעתי. "היינו מנותקי קשר, אבל אנשים ראו אותנו בלייב בפייסבוק ושלחו את החיילים כי היו בטוחים שאנחנו מתים". על המאבק להשבת בעלה אמרה: "הוא חי, הוא יחזור וזו עובדה. אין שום מצב אחר".
באירוע לציון יום הולדתו ה-48, דני מירן, אביו של עמרי, שיתף ברגשותיו: "אני באמת, אחרי כל כך הרבה זמן, מתגעגע לעמרי רגע-רגע, שעה-שעה, לילה-לילה. כל בוקר שאני קם יש לי דמיונות אחרים. יש ימים שאני מתעורר בשמחה כי ראיתי אותו בשמחה, ויש ימים שאני בבוקר מתעורר אבל עם עצב גדול כי לראות אותו שם, בדמיון, בחלום זה רק עצב, בכי ובכי, ואני לפעמים מתעורר עם דמעות בעיניים תוך כדי בכי".
הוא הוסיף: "והלילות, הלילות הם הרבה יותר קשים מהימים כי בימים עם ישראל איתי, עם ישראל מחבק אותי ונמצא איתי, בלילות שאני לבד בחדר אז מתחילות הבעיות - נים ולא נים, חוסר שינה, להתעורר בשתיים בלילה. התעוררתי בשתיים שלושים וארבע וישבתי לכתוב, וזה מה שאנחנו עוברים".
התרעות פיקוד העורף