מחקר ראשון מסוגו, שנערך במרכז האקדמי רופין, מבקש להציב זרקור על חווייתן של אימהות ללוחמים במלחמת 7.10. המחקר מצביע על קשר ישיר בין מצב האם לבין חוסן החייל עצמו ומדגיש את החשיבות של תמיכה בהורים ובמשפחה כולה כמחוללת חוסן.
404 אימהות ללוחמים השיבו לשאלון המחקר ו-25 השתתפו בראיונות עומק. המשיבות היו ברובן אימהות החיות עם בן זוג, בגיל ממוצע של 55. כ-85% דיווחו על בן או בת אחד משרת בצה"ל, ו-64% דיווחו על שני ילדים ששירתו בתקופת המלחמה. חלקן אף התמודדו עם שלושה ילדים המשרתים בו זמנית.
התחושה מלווה בתעוקה מתמשכת ועשויה להופיע דאגה קיצונית הנובעת מחוסר הידיעה ותחושה שהחיים הושהו עד לחזרתם בשלום של הבנים. ככל שהטראומה הזו מתעצמת, האימהות דיווחו על בדידות, חוסר תקווה, ניכור ונסגנות חברתית, חוסר משמעות, פגיעה מוסרית ופגיעה בתפקוד היום יומי בבית ובעבודה. רבות מהן הרגישו שהיכולת שלהן להמשיך בחיים הייתה תלויה בידיעה מה קורה עם ילדיהן.
ד"ר בר-לב מדגישה: "ההשלכות הנפשיות והתפקודיות של טראומת האובדן העמום אינן נעלמות ללא טיפול ותמיכה מתאימים, ואף עשויות להחמיר דווקא בתקופה שלאחר המלחמה. המחקר מצא שאסטרטגיות התמודדות הממוקדות בפתרון הבעיה או הממוקדות רגש, אינן מסייעות. במקרים מסויימים הן אף עלולות להעמיק את הסבל. על כן נדרשות מסגרות תמיכה ייחודיות עבור האימהות".
גלית יצחקי דרייזין מסבירה: "עדיף לא לומר לאמא משפטים כמו 'אם תחשבי חיובי תרגישי טוב יותר' או 'אל תראי לו שאת דואגת, את מכבידה עליו'. מסרים המעבירים תחושה שהמצוקה היא תוצאה של חולשה או בחירה אישית שגויה, אלא יש לאפשר להן תחושה של לגיטימציה לשתף ולקבל תמיכה ולחדד שזה חלק מהחוסן שלהן".
"יש להכיר רשמית בסבל ובשחיקה של האימהות ובמתן כלים מותאמים להתמודדות באמצעות קבוצות חוסן, טיפול קבוצתי ותמיכה קהילתית מתוך הבנה שחוסן האימהות מחזק גם את המשרתים" אומרת אגמית, "אנחנו קוראות לכל הגורמים בצבא, במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות לתת מקום ומענה לחיזוק האימהות כמפתח לחוסן הלוחמים.
המחקר נולד מתוך ההבנה שהאימהות נושאות בעומס רגשי עצום, אך אינן נוכחות בשיח הציבורי ואינן עומדות בראש סדר העדיפויות, במטרה לשים בחזית את מצוקתן שלצערנו הפכה כרונית, למפות את הצרכים ואת המענים שהן זקוקות להם ולהניח את זה על שולחן מקבלי ההחלטות".
התרעות פיקוד העורף