“קיבלתי כבר כמה הצעות, אני בוחן אותן וכשיהיה מה לעדכן, כמובן אעדכן”, הוא מבהיר. “עזבתי את גלי צה”ל כי הגעתי לגיל 67, גיל פנסיה, ולכן התחנה כבר לא יכולה להעסיק אותי כאזרח עובד צה”ל. אני ממש לא מתכוון לצאת לפנסיה עכשיו. יש לי עוד הרבה מה לתרום, וזה מה שאני אעשה”.
שני אינו אדם שמתרפק על נוסטלגיה, ועדיין, הקריירה העיתונאית העשירה שלו היא מעיין של סיפורים. ב-25 ביוני 2006, סמוך לשעה 5 בבוקר, שני יצא כהרגלו מביתו בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה לרכיבת אופניים.
“זה היה בוקר רועש, עם הרבה מאוד יריות וקולות נפץ, ותנועה משמעותית של רכבי ביטחון ואמבולנסים”, הוא משחזר. “שמעתי טנקים באזור הגבול עם עזה. מיד חושיי העיתונאיים החלו לעבוד וצלצלתי למקור צבאי שלי כדי להבין מה קרה. הוא סיפר לי שנחטף חייל דרך מנהרה. למרות שהייתי העיתונאי הראשון שקיבל את המידע הזה, לא יכולתי לשדר את הידיעה ברדיו כי בדקות האלה משפחת החייל וגם הקצונה הגבוהה בצה”ל עדיין לא ידעו על כך. זה היה אירוע שבו גם נהרגו שני חיילים”.
שנתיים מאוחר יותר, ב-27 בדצמבר 2008, שני קיבל מידע בלעדי על אירוע צבאי משמעותי נוסף, והיה הראשון להודיע על פרוץ מבצע “עופרת יצוקה” ברצועת עזה.
“זה מבצע שהריח שלו היה מורגש באוויר הרבה מאוד זמן, וביום שבת, כשהוא התחיל, יכולתי לדווח ראשון כי מחצר הבית שלי בניר יצחק הסתכלתי לתוך רצועת עזה וראיתי את התקיפות האוויריות של חיל האוויר”, הוא נזכר. “היינו ראשונים כי לשאר התחנות לקח זמן להתארגן על צוות וכתבים שיגיעו לשטח”.
כשמישהו צריך, אתה עוזר
“עשיתי סבבי חילוץ ליד החממות כדי להציל כמה שיותר אנשים. בנגלה הראשונה היו מחבלים במרחק 150-200 מטר מהחממות, אז אמרתי לכל מי שראיתי והיה יכול לעלות לרכב שלי”, הוא מתאר. “יצאתי לעוד כמה סבבים והורדתי צעירים בצומת אורים, במושב פטיש ובעוד מקומות. ניסיתי להתנתק מהיריות, מהמראות הנוראיים ומהמחבלים שהיו בסביבה ולהתמקד בלהציל כמה שיותר אנשים. הרגשתי שזו חובתי”.
מאז פרוץ המלחמה, שני מעיד, הוא עבד בצורה אינטנסיבית כפי שלא עבד מעולם. “אלו היו שנתיים מאתגרות במיוחד והיו בהן אירועים מכוננים”, הוא מסכם. “שתי פגיעות הטילים האיראניים בבאר שבע מאוד משמעותיות עבורי. היה קשה להיכנס דקות אחרי האירוע ולדבר עם אנשים שבדיוק חרב עליהם עולמם”.
רדיו בפריחה
שני החל את הקריירה העיתונאית ב-1993 ככתב במקומון "כל הנגב" (לימים "ידיעות הנגב"), לאחר שהיה בכיוון אחר בחייו. “התחלתי לעבוד בעיתונות בגיל 35, גיל מאוחר יחסית”, הוא מספר. “ב-1990 התחלתי ללמוד הנדסה במכללת רופין, ובשלב מסוים אמרו לי שזה לא כל כך מתאים לי ושלחו אותי למבדקי התאמה ללימודים. סיימתי את המבדקים בהרגשה קשה, שאני לא מתאים להנדסה ושאני צריך לחפש משהו אחר. כשיצאתי מהחדר של המבדקים בתל אביב ראיתי מולי את בית הספר לעיתונות ולתקשורת 'כותרת'. זה קרץ לי, אז נרשמתי ללימודים. אני חושב שהעובדה שנכנסתי לתחום בגיל די מאוחר שיחקה לטובתי כי באתי עם פרספקטיבה ועם נקודת מבט בוגרת ורצינית יותר”.
שני הפעיל אולפן רדיו חינוכי בתיכון אשל הנשיא במועצה האזורית מרחבים, ובהמשך עבד ככתב רדיו דרום במערב הנגב. ב-1998 עבר לגלי צה”ל, שם סיקר את אזור הדרום, מאשדוד וצפון ים המלח עד אילת.
שני עוסק כיום גם בהכשרה מקצועית בתחום הרדיו לתלמידי תיכון ולבוגרים. הוא מעביר קורס המבוסס על ניסיונו המקצועי לפיתוח תוכן בתחנות רדיו קהילתיות המשדרות באינטרנט.
“תמיד היה חשוב לי לטפח את הדור הצעיר במקצועות הרדיו”, הוא אומר. “אני רואה דור מוכשר. היום, הפודקאסט הולך ותופס מקום נכבד מאוד בתקשורת המשודרת, וכדי לעשות פודקאסט טוב צריך להיות מאוד מתוכננים ומקצועיים, כי זה כמו רדיו. אלה דברים שצריך ללמוד. לימדתי הרבה מאוד אנשים את תחום הרדיו, שנמצא באיזו פריחה, גם בגלל הזמינות שלו. היום מוקמות הרבה מאוד תחנות אינטרנט, ויש מקומות בעולם שבהם זה ממש רדיו רווחי - שומעים רק את זה. וגם רדיו כזה, כדי לעשות אותו היטב, צריך להיות מקצועיים בהפעלה, מבחינה טכנית ומבחינת התכנים. זה מה שאני מלמד”.
התרעות פיקוד העורף