לצד האבל והכאב, סיפר ציוני על הגאווה בדמותו וגבורתו של רן ז"ל: "אנחנו באבל ובשבר. אבל מרגישים גאווה על מי שהוא היה ומה שהוא עשה כל חייו. באמת כל חייו הוא היה גיבור־על, שתמיד דאג והגן על כולם, לא חשב אף פעם על עצמו. לדעת, כדוד וכאח, שהוא היה עושה את זה שוב. הוא יושב הכי גאה למעלה. אנחנו גאים שכולם מכירים את הסיפור שלו, מה הוא עשה כל החיים שלו, זו גאווה. יש עצב גדול אצל כולנו שלא נראה אותו יותר, הילדים שלנו שגדלו על הברכיים שלו. אבל היינו בשנתיים ושלושה חודשים בתוך רכבת הרים, ואנחנו רוצים לרדת מהרכבת הזאת כבר. להתחיל לנשום ולחשוב איך משתקמים מפה".
"לא בין החיים, אבל שלם, עם הבגדים שיצא איתם"
ציוני סיפר על השתלשלות האירועים מאז שהתגלתה החטיפה, ואמר: "בהתחלה רן הוגדר כמנותק קשר, ואחרי ארבעה שבועות הוגדר כחטוף. ראינו סימנים שהוא בתוך עזה, ושנתיים ושלושה חודשים אחורה, ב־30 בינואר, הודיעו לנו שהוא לא בין החיים על פי עדויות, הייתה ועדה שהתכנסה וקבעה. רצינו במהלך הדרך ושכנענו את עצמנו שהוא בין החיים ושרד. לצערי, התקוות האלו לא התממשו. ואתמול הודיעו שהוא נמצא לא בין החיים, אבל שלם, עם הבגדים שיצא איתם באותו היום".
על המורשת, שרן השאיר אחריו, סיפר: "לאן שואפים? אני חושב שנכנסנו למקום שאחדות תלווה אותנו. אנחנו צריכים לעבוד על אחדות המדינה, אחדות העם, והצוואה של רני, זה מה שהוא תמיד רצה - הוא הצליח לאחד המון, וזאת המורשת שלו".
על ההתמודדות עם הוודאות העצובה על מותו של רני ז"ל, לאחר תקופה כל כך ארוכה של ערפל, הוא אמר: "אף אחד מאיתנו לא קולט לגמרי מה קורה. כמו שההורים שלו אמרו אתמול, הם גאים בו מאוד. הם חוזרים לאט־לאט לנשום, כי בסופו של דבר הלא נודע נודע. אתה יוצא מהמצב שאתה לא יודע איפה הילד שלך, ועכשיו אתה כן יודע. האי־ודאות הזאת מטלטלת, היא הורסת חיים, היא מכרסמת בחיים, ועכשיו אני מקווה שהחיים יהיו טיפה יותר קלים".
"הטלפון הטבעי הראשון היה תמיד לרני"
ציוני שיתף גם בזיכרונות אישיים ואמר: "מה אני זוכר מרני? הוא נולד בשנת 99', אני בדיוק חזרתי מהטיול שלי בצבא. כל בוקר הוא היה מגיע לסבתא, והיה ישן איתי במיטה ומעיר אותי בבוקר. הוא היה רני הקטן והפך להיות רני גדול. תמיד היה מיוחד, עם יכולת אבחנה ומודעות חברתית בלתי נתפסת, עם נתינה אינסופית. בשנתיים האחרונות כל מי שהכיר אותו, חסר לו את רן שאומר 'אתה צריך משהו?', הטלפון הטבעי הראשון היה תמיד לרני. הוא תמיד היה שם לפני כולם, עד לפני שנתיים וארבעה חודשים. אנחנו משפחה מאוד קרובה, הילדים פה גדלו אחד עם השני".
"הילדים שלי העריצו את רני מהרגע הראשון. אם תשאל את הילדים שלי מה הם רוצים להיות כשהם יהיו גדולים - הם תמיד היו אומרים 'אנחנו רוצים להיות רני'", אמר.
"שנדע להיות ראויים לצבא הזה, לעם הזה"
רגשות המשפחה השכולה נעים כרגע, לדבריו, בין אבל לגאווה: "צעד־צעד. נסיים את הפרק של הלוויה, של האבל, ונתקדם לכיוון הגאווה. נצעד לשם בכוח ובביטחון, להיות גאים במי שהוא היה, להיות גאים שאנחנו חלק ממה שהוא היה. מקווים להשאיר את המורשת הזאת".
התרעות פיקוד העורף