81 שנים חלפו מאז כניעת גרמניה הנאצית ושחרור המחנות על ידי כוחות בעלות הברית. ככל שהזמן עובר ושורדי השואה מתמעטים, חקר השואה נשען יותר על עדויות חומריות, כמו צילומים, חפצים אישיים, מבנים וכו'.
עם זאת, לגבי חלק מהמחנות, גם בראשית המחקר הסתמכו החוקרים על ממצאים מסוג זה, שכן היו אלה מחנות שלא נותרו מהם ניצולים רבים. בטרבלינקה, למשל, נרצחו כ־870 אלף בני אדם ורק כ־70 ניצלו; בסוביבור נרצחו כרבע מיליון ורק כ־50 שרדו; בחלמנו, מחנה ההשמדה הראשון שהוקם, נרצחו כ־320 אלף, כ־98% מתוכם יהודים. רק שלושה בני אדם יצאו ממנו בחיים.
פרופ' פורת מציינת, כי "להבדיל, במחנות ריכוז הייתה העבדה בתנאים קשים מאוד, תנאים שבהם הרבה מאוד אנשים מתו, אבל לא לא הייתה השמדה מסיבית, ועל כן, ממחנות הריכוז יש יותר ניצולים ועדים".
"השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ, ואני יחד עם פועלים נוספים שהושארו ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו על פנינו כל סימן לרגש. בעוד אנו סוחבים אלפי גוויות של אנשים לקברי הענק המשותפים, הייתה התזמורת מנגנת מבוקר עד ערב... העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים שבני משפחותיהם הומתו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות את לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה".
"בחלמנו נרצחו בו עד כמה שידוע לנו כ־320 אלף נפש, ומהם היו שלושה ניצולים. מתוך השלושה, שניים נתנו עדות מסודרת על המחנה", אומרת פרופ' פורת. "לכן על שני המחנות האלה יש לנו הרבה פחות מידע, כי על מה נשען מידע? על עדויות ועל מסמכים גרמניים. אין מסמכים יהודיים ממחנות השמדה כי אין שום יהודי שיכול היה לכתוב אותם. רק זיכרונות ועדויות. אם פותחים אנציקלופדיה של השואה, מוצאים ערך על חלמנו ובלז'ץ - איך היה המחנה, איך הוא נראה, מה היו השלבים של הרצח, אבל אין הרבה כתיבה על שני המחנות האלה יחסית למחקר שנשען על זיכרונות כמו שיש על טרבלינקה, סוביבור ואושוויץ, שמהם יש לנו ניצולים, כי או שיש מסמכים או שיש ניצולים. צריך לקחת בחשבון שהפרויקט הנורא הזה של השמדה במחנות נשמר בסוד כמוס אצל הגרמנים, כך שבכל מקרה היו מעט מאוד מסמכים".
"היו שם שלוש מכונות של גזים. הגז של המנוע נכנס פנימה, הייתה רשת על הרצפה ונכנסו לכל אוטו 80 והיה אוטו יותר גדול שבו נכנסו 100. כשנסעו מחלמנו ליער זה היה 4 קילומטר. כשנסעו לשם אז הגז נכנס למכונה וכשפתחו את הדלתות ראית שכולם היו פצועים. כולם רצו לחיות אז כל אחד שרט את השני, משהו זוועתי... וככה זה היה כל יומיים. הם הוציאו את השיניים, זהב, הם לא הוציאו את השיניים, הם הוציאו עם הבשר, ואני הייתי יושב ומוריד את הזהב. זה היה ריח איום ונורא. הייתי אוסף את השיניים של הקורבנות".
להצליב תיעוד
"חשוב לזכור שבמחקר אנחנו לא נשתמש רק בסוג מסוים של תיעוד היסטורי - אנחנו ננסה תמיד להצליב תיעוד מסוגים שונים, כולל תיעוד גרמני או תיעוד של גורמים מקומיים, וזה מה שמאפשר לנו בסופו של דבר לחקור את התמונה מהזוויות השונות. בנוסף, בשנים האחרונות יש פרויקטים של חפירות ארכיאולוגיות, שמוסיפים שכבת ידע חשובה. ההצלבה חיונית מכיוון שכל תיעוד היסטורי וכמובן גם עדות, יתאר דברים בצורה מסוימת ולפעמים לא כל פרט יישמר בזיכרון בצורה מדויקת ביותר".
"כשבאתי לטרבלינקה עמדו אוקראינים וחילקו אותנו - גברים ימינה, גברות נכנסו לתוך הצריף. ברגע שעמדנו ליד הצריף באו בחורים ונתנו לנו חוטים ואמרו להוריד את הנעליים ולקשור אותם שיהיו לזוג... בימים הראשונים לא תפסתי איפה אני. זה יותר מדי. איך אפשר לגמור על אנשים במשך שעה וחצי או שעתיים... ואחר כך כל יום עברתי בין מיון חפצים שיהודים הביאו, מכנסיים לחוד, זהב, כסף, זה היה כמו שוק... ובזמן שעשיתי מיון שומעים שוב פעם שרכבת באה ושוב פעם 6,000 אנשים הולכים לגזים. וכל יום לפעמים שני טרנספורטים, זאת אומרת 12 אלף הלכו במשך יום לגזים".
חפירה זהירה
כאשר מספר הניצולים קטן, המחקר עובר מהסתמכות על זיכרון אנושי לדרכים אחרות לחשיפת הפרטים, בין היתר התבססות על מסמכים גרמניים ויהודיים, אם היו, וארכיאולוגיה ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות. כך קורה בין היתר במחנות ההשמדה שהוקמו במסגרת מבצע ריינהרד, כמו סוביבור וטרבלינקה, שם הנאצים גם ניסו להעלים את עקבות המחנות ופירקו את המבנים והגדרות.
הם הביאו לחשיפה של עשרות אלפי פריטים במחנה, ובין היתר נחשפו שרידי מבנים, תאי גזים, בורות אשפה, תעלת מילוט, משרפות פתוחות וקברים המוניים, וכן חפצים השייכים לקורבנות ולרוצחים כמו טבעות, תליונים, עגילים ותכשיטים.
"כמות המידע והניצולים שיש לנו מסוביבור היא לא גדולה. לכן כשהתחלנו את החפירה התחלנו מדף חלק, בלי כלום. התחלנו לגשש בקרקע, ולפי הממצאים שמצאנו בקרקע התפתחה החפירה", מסביר ד"ר חיימי. "זאת אומרת, אם מצאנו שרידים של גדר, אז המשכנו לחשוף את כולה. אם מצאנו שרידים של בור או של קבר, אז המשכנו לחשוף אותו. זה לא שבאנו עם איזשהו ידע קודם.
"הארכיאולוגיה היא זו שנתנה לנו את הכיוון. החפירה הייתה מאוד זהירה. מכיוון שהכל היה על פני השטח, לא צריך לחפור הרבה בשביל למצוא את השרידים של המחנה. עברו 70־80 שנה, זה לא כמו שאני חופר אתר בן 2,000 שנה. פה אתה רק נוגע בקרקע וישר מתחיל למצוא דברים. לדוגמה, מצאנו את 'הדרך לשמיים' - המון עדים מדברים על דרך שהייתה ברוחב חמישה מטר והייתה מגודרת, ואנשים נכנסו לשם עירומים עד תאי הגזים. מצאנו את הדרך הזאת, אנחנו יודעים באמת מה הגודל שלה, מה האורך שלה. מצאנו הרבה נתיכים של תאורה, זאת אומרת, הדרך הזאת עבדה גם בלילה ולא רק ביום כמו שכתוב בספרי ההיסטוריה, שסוביבור זה מחנה יום. סוביבור פעל לפי קצב היהודים שהגיעו, ואם הגיעה רכבת בלילה, אז הדליקו את האור, והם נכנסו בחושך".
"הגרמנים טיפלו בכל סוג משלוח בצורה אחרת. המטרה שלהם כנראה הייתה שהתהליך הזה יעבור מה שיותר מהר, מה שפחות בעיות. לדוגמה אם בהתחלה משלוח הגיע, הגרמנים הורידו מהר בצעקות ובמכות את האנשים מהקרונות והיממו אותם תכף במקום כמו שאני הרגשתי מתי שאני באתי ותכף הפרידו בין הנשים והגברים. ולאנשים למעשה לא היה זמן לחשוב מה קורה, כל כך מהר הדברים התרחשו. במשך הזמן כשהגיעו משלוחים מהולנד, צרפת, מאוסטריה, לא כמו המשלוחים שהגיעו מפולין, בקרונות משא, אנשים דחוסים. הגיעו בקרונות רגילים, אני חושב אפילו עם מסעדה בפנים, לבושים יפה, לא היו בכלל לפני זה בגטאות, הם באו ישר מהבתים. הגרמנים היו מורידים אותם מהרכבות בצורה איטית ושקטה".
התרעות פיקוד העורף