צבי היה בסך הכל בן שנתיים כאשר גרמניה הנאצית פלשה להונגריה בשנת 1944. באותם ימים החלו גירושים המוניים של יהודי בודפשט למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ורבים מהם לא שבו. גם גורלו של צבי ומשפחתו עמד להיות כזה, אך ברגע מכריע אחד השתנה המסלול. במקום להישלח לאושוויץ, הם הועברו למחנה העבודה מאוטהאוזן שבאוסטריה.
במחנה שרר רעב, קור ופחד תמידי, אך בתוך המציאות האכזרית הזו התגלה כוחן של המשפחה והאהבה. צבי הקטן נשמר מכל משמר על ידי אימו, סבתו ודודתו, שחילקו ביניהן את האחריות עליו בזמן שהאחרות עבדו בעבודות כפייה. אביו, שגויס לשירות העבודה של הונגריה, מסגרת שבה הועסקו יהודים בעבודות פרך, לא שרד את המלחמה. "לצערי אין לי ממנו אפילו תמונה", מספר צבי בכאב שמלווה אותו עד היום.
את תקופת המלחמה העביר צבי בין מחנה העבודה לבין חיי הגטו. "עד היום אין לי מושג איך ניצלתי", הוא אומר, "אני מניח שזה הרבה בזכות אמא וסבתא שלי, ואולי גם בגלל שזה היה מחנה עבודה ולא מחנה השמדה. אבל יותר מכל, היה רגע אחד שבו מישהו החליט שלא נגיע לאושוויץ. אני חושב על זה עד היום. אם פקיד עלום במשטרה הנאצי היה מורה על נסיעת הרכבת לאושוויץ, לא הייתי כאן היום לספר את הסיפור שלי".
עם סיום המלחמה חזר צבי להונגריה, אך החיים שם כבר לא יכלו להיות כפי שהיו. בגיל 15 עלה לישראל, שם החל לבנות את עתידו מחדש. הוא התגייס לצה”ל ושירת כקצין בחיל הרפואה, תפקיד שביטא כבר אז את רצונו לסייע לאחרים ולהציל חיים. בהמשך פנה ללימודים אקדמיים והעמיק בעולם המדע. צבי השלים דוקטורט באנטומולוגיה, תחום חקר החרקים, והפך לחוקר מוערך. סקרנותו לעולם הטבע, שהחלה אולי דווקא מתוך רצון להבין חיים קטנים ושבריריים, הפכה לקריירה שלמה. עבודתו הובילה אותו גם לזירה הבינלאומית, כאשר שימש כאחד מנציגי ישראל בוועידת האו"ם שעסקה בהתמודדות עם בעיית הארבה, סוגיה בעלת השלכות עולמיות על חקלאות ומזון.
על אף הישגיו הרבים, צבי לא פרש לגמלאות. כיום, בגיל 84, הוא ממשיך ללמד ביולוגיה בתיכון "עתיד איתן" של רשת החינוך עתיד. עבורו, ההוראה היא שליחות. הוא נהנה לעמוד מול תלמידים, לעורר בהם סקרנות ולשתף אותם לא רק בידע המדעי הרב שהוא נושא עמו, אלא גם בסיפור חייו.
בכל שנה, כאשר מתקרב יום השואה, צבי חוזר אל הזיכרונות הקשים ומשתף את תלמידיו בעדות האישית שלו, מתוך תחושת אחריות ומתוך רצון להעביר את הסיפור הלאה, כדי שלא יישכח. תלמידיו לא שומעים רק על ההיסטוריה, אלא פוגשים אותה פנים אל פנים. "אני לא חושב על פרישה", הוא אומר בחיוך, "כל רגע בחיים הוא מתנה. כל יום הוא ניצחון קטן על מה שיכול היה להיות". בנוסף להיותו מורה, צבי, תושב ראשון לציון, נהנה ממשפחתו הענפה המונה את אשתו, ארבעה ילדים, 16 נכדים ועשרה נינים. סיפורו הוא תזכורת לכך שגם מתוך החושך הגדול ביותר יכולה לצמוח תקווה – ושלעיתים, החלטה אחת קטנה יכולה לשנות גורל של חיים שלמים.
התרעות פיקוד העורף