נולדתי ב־1924 בשם דון זלוצ'בסקי בלודז' שבפולין. היינו משפחה קטנה: אני, אחותי והוריי. אבא שלי, קלמן, היה חייט, ואמא שלי, לאה, תופרת. הבית שלנו כולו התנהל סביב שולחן התפירה הגדול שעליו עבדו. מהבית הזה לקחתי איתי את מה שליווה אותי כל חיי: יושרה, מקצועיות ואהבה לעשייה.
"גדלתי בבית יהודי ומאוד ציוני. אבי היה פעיל במפלגת פועלי ציון וכילד הייתי מגיע הרבה פעמים להכשרות של קבוצות שעמדו לנסוע לישראל. אמא שלי הגיעה ממשפחה דוברת גרמנית, וזו הייתה גם השפה שדיברנו בבית. אני ואחותי סבינה ידענו גרמנית על בוריה, דבר שהתברר מאוחר יותר כמשמעותי מאוד עבורנו.
"כילד, הייתי חוזר הביתה אחרי בית הספר, אמא הייתה מחכה לי והיינו מכינים יחד את ארוחת הצהריים. הסתכלתי עליה מבשלת ולמדתי בלי מילים. כך למדתי לבשל. עד היום אני מרגיש שבכל פעם שאני מבשל, אני נושא איתי משהו ממנה. אבא שלי היה גם מתנדב בלילות בארגון לעזרה רפואית לנזקקים. היינו אוספים יחד בולים מכל אירופה, אפילו מגרמניה הנאצית. כל האוסף הזה נשאר מאחור כשנלקחנו מהגטו ב־1944.
"האנטישמיות הייתה חלק קבוע מהחיים בפולין. אני זוכר במיוחד פוגרום שפרץ בשבת אחת, בזמן טיול משפחתי בפארק עירוני. זה היה כאוס מוחלט, אנשים רצו לכל עבר ונמחצו בדרכם. אנחנו ניצלנו כמעט במקרה, בין היתר כי לא זיהו אותנו מיד כיהודים, וגם בזכות העובדה שדיברנו גרמנית.
"עשרה ימים אחרי שפולין נכבשה, הגרמנים הגיעו ללודז'. נאמר שגברים יהודים יירצחו. ניסינו לברוח עם ההמונים לכיוון ורשה, אבל הדרך נחסמה. שם ראיתי לראשונה את האכזריות במלוא עוצמתה: הרג ברחובות, השפלות בלתי נתפסות. הנאצים הפשיטו יהודים מבוגרים והצליפו בהם. אני זוכר את הזוועות. ראיתי דברים שגרמו לי להבין, לראשונה, עד כמה האדם יכול להידרדר.
"להוריי היה קשה מאוד לקבל את המציאות. הם העריצו את התרבות הגרמנית, ופתאום ראו את פניה האחרות. אבי נשבר מזה לחלוטין. הוא לא התאושש, וב־1942 מת בגטו לודז' מרעב וממחלה. בגטו חיינו ארבע שנים של הישרדות. הרעב היה קבוע. פרוסת לחם בבוקר ופרוסה בערב. ניסינו לגדל מעט ירקות בהיחבא. אני בטוח שההורים ויתרו על חלק מהמזון שלהם עבורי ועבור אחותי, גם אם זה לא נאמר. ראיתי אנשים קורסים, מתאבדים על גדרות מחושמלות. עבדנו בכפייה עבור הגרמנים, בין היתר במפעל מגפיים לחיילים. התמונות היחידות שנשארו לי מאותה תקופה הן משם.
"לקראת סוף המלחמה קיבלנו לראשונה חבילות מזון. כשראיתי את החיילים האמריקאים נכנסים בשער המחנה כדי לשחרר אותנו הייתי מותש מכדי לקום. שמחתי, אבל לא ידעתי על מה אני שמח. לאט־לאט הבנתי שאני חי, ושאני חופשי, אבל גם לבד בעולם.
"אחרי השחרור הצטרפתי לקבוצת הכשרה באיטליה, עליתי לארץ והתגייסתי לחיל הים. לא היה קל כאן. גם בצבא הייתי בלי בית לחזור אליו. שירתי בצה"ל עד גיל 40, בדרגת רב־סרן, ובהמשך הקמתי משפחה, הפכתי לצלם עיתונות והקמתי סוכנות צילום (י.פ.פ.א). כל ארכיון התמונות שלי נמצא בספרייה הלאומית. זה היה הניצחון הקטן שלי – לבנות חיים מתוך מה שנשאר. כיום אני מתגורר בגבעתיים וחווה, כמו כולם, את כל מה שקורה במדינה".
התרעות פיקוד העורף