"נולדתי בוורשה, בדצמבר 1938. אמי, אסתר־אלה לבית גרומב, הייתה רופאת שיניים, בעלת מרפאה. אבי, זיגמונד שניבסקי, היה טכנאי שיניים. הייתי בת תשעה חודשים כשפרצה המלחמה. מאחר שההורים גרו ברחוב דז'לנה, שנכלל בגטו, נשארנו בהתחלה באותה דירה. הגיע לגור איתנו גם סבא, לייביש־דוד, אביו של אבי, שהיה איש מאוד חם ודואג.
"החיים בגטו נחלקו לתקופות שונות. בתקופה הראשונה, כשחיינו בדירה המקורית, אבא היה יוצא לעבודות כפייה וחוזר מדי לילה, אני מאוד התגעגעתי אליו. בשלב מסוים אבא החליט לעזוב אותנו, כמו גברים רבים שעזבו לכיוון מזרח כדי להינצל. הוא הכין חבילה קטנה ועזב. אבל לא עברו הרבה שעות, ואבא חזר. הוא אמר שהחליט שלא מפרקים משפחה, ושמה שיקרה – יקרה עם כולנו. זה היה מוטו שליווה אותו לאורך כל הדרך. בתקופה הראשונה אמא עוד עבדה, ואני הייתי בבית עם סבא, שדאג מאוד לצרכים שלי.
"מדי כמה זמן הגטו שינה את גודלו והיינו צריכים לעבור ממקום למקום. אחד הזיכרונות הראשונים שלי מהגטו הוא שבמעבר אני מחזיקה ביד כדור שקיבלתי במתנה. הכדור נופל, מתגלגל בצידי הכביש, ואני מסתכלת עליו ולא רצה אחריו. אני גם זוכרת שהיה לי יום הולדת, כנראה 4. בתקופה הזו יש כבר עוצר. אני מזמינה כמה ילדים ליום ההולדת, ואיש לא מגיע. אמא אומרת: 'אף אחד לא בא', ואני עונה: 'יופי, נאכל הכל לבד'. מאז מלווה אותי התחושה שכשאני מזמינה אורחים ועורכת שולחן, אף אחד לא יבוא.
"כדי לחיות בגטו היית צריך להיות שמיש לגרמנים. הם הקימו מקומות עבודה לטובתם. באחד מהם הייתה אקציה, ולקחו כל מי שהיה שם, ביניהם גם את סבא שלי ודודה שלי עם שני ילדיה. אבא שלי הציע לגרמני לקחת את השעון שלו ולהציל את סבא. זה לא עזר. סבא חוסל כנראה במיידנק.
"ב־1943 הגטו כבר היה כמעט ריק מאדם. היהודים נשלחו למחנות. אנחנו היינו בדירת מסתור עם עוד אנשים. היינו צריכים להיות בדממה, ופתאום בכיתי. אמא שלי לקחה אותי לשירותים וסתמה את פי. אנשים צעקו עליה: 'תסתמי לה את האף', אבל היא הבינה שאם תסתום לי גם את האף, זה יהיה לגמור לי את החיים. בסוף, מרוב בכי, נרדמתי.
"הצלחנו לברוח לפני מרד גטו ורשה. הגענו לעיר בשם אוטבוצק, ואחר כך לאורסוס (Ursus) שהייתה אז מעין התיישבות עם בתים בודדים. הגענו לביתה של מריה אדשיאק, אישה פולנייה שבעלה נהרג בתחילת המלחמה. האוכל, כמובן, היה מוגבל. מריה הייתה תופרת, והיא קיבלה ממישהו ביצים. יום אחד היא הופיעה ואמרה: 'יש היום ארוחה כמו אצל מלכת אנגליה'. היא בישלה סולת, שמה על הסולת ביצה, וחילקה את האוכל בין ילדיה וביני. בשנת 1988 הגעתי לבקר את מריה. ישנתי בחדר שבו ישנתי במלחמה.
"אחרי השהות בביתה של מריה המשכנו לנדוד ממקום למקום. באחד המקומות אבא שלי ובעל הבית בנו בונקר מתחת לחדר הפחם. הייתה שמועה שהגרמנים באים. ההורים לא ידעו איך אתנהג בסיטואציה הזאת. הם החליטו להשאיר אותי למעלה עם בעלי הבית, כאילו אני בתם. הם עצמם ירדו למטה לבונקר. אני זוכרת שהגיעו הגרמנים, עשו סיבוב ועזבו.
"באחת התחנות הבאות הגיעו בלילה שודדים, ונשארנו פשוט בלי כלום, אפילו בלי סדין. לאמא היה תכשיט יהלום. היא הורידה אותו והסתירה אותו בתוך גופה. עם היהלום הזה היא נסעה אחר כך לוורשה. היא הסתכנה בנסיעה, כי לא היו לה מסמכים, פנתה למכר שלה וביקשה שימכור את היהלום. בכסף שקיבלה היא קנתה מכשירים בסיסיים לטיפולי שיניים, והחלה להסתובב בכפרים ולהציע טיפולים. ככה ההורים עברו את התקופה.
"חורף 1945 היה מאוד קשה. בסוף המלחמה לא היה אוכל. היה כלב שהרגו, אמא בישלה ואני ואבא אכלנו. אז לא הייתי מודעת למה שאכלנו. היה גם קר מאוד. אמא הייתה עם דלקת פרקים, גם אני הייתי חולה, ופתאום דפקו בדלת. אמרו: 'נגמר, אתם משוחררים'.
"כשנגמרה המלחמה הגענו לאוטבוצק. אמא פתחה מרפאת שיניים. אבא פתח מעבדה לטכנאות שיניים בוורשה, והיה נוסע לשם ברכבת. במרחב שבו גרנו עדיין יהודים היו נרצחים בידי הפולנים. למדתי אז בכיתה ב', ונתקלתי באנטישמיות. ב־1947 עזבנו את פולין לצרפת וב־1949 הגענו לישראל. היו לי חמישה שמות במהלך התקופה: נקראתי בעלבינה על שם סבתי, אחר כך השם הפולני היה באסה והנוצרי ברברה. כשעברתי לצרפת קיבלתי את השם ברטה, ובישראל הפכתי לבתיה.
"בארץ עבדתי כעובדת סוציאלית. התחתנתי עם פרופ' אוריאל רפפורט ז"ל, צבר אמיתי, מאוד שורשי, שעסק בתולדות ישראל. הוא החזיר אותי בעצם לחיים. הקמנו משפחה, נולדו לנו שלושה ילדים. יש נכדים וגם נינה. המסר של אמא שלי היה שאסור לשכוח, שצריך לספר. שנים רבות אמרתי שאת תיבת הפנדורה הזאת אני לא פותחת. כשהילדים התחילו לשאול, התחלתי לבוא לבתי ספר, לדבר על כך. במשך שנים רבות אני גם חברת הנהלה בקרן לרווחת נפגעי השואה. זה התחיל מכך שניצול שואה פנה אליי וביקש עזרה. מאז אני פועלת ומסייעת לניצולי שואה בהרבה תחומים.
"דגל ישראל מתנוסס היום בחלוני. בעקבות 'חרבות ברזל' והמלחמה עם איראן, ועל רקע האנטישמיות ברחבי העולם, אני אומרת לכולם: תשמרו על הדגל, תשמרו על המולדת, תשמרו על האחדות!".
התרעות פיקוד העורף