"נולדתי בשם קולט אברמוביץ ב-1 במאי 1939 ברומניה למשפחה אמידה שהחזיקה בנק ובית חרושת לעורות. עם פרוץ המלחמה השתנה הכל: נאלצנו לענוד טלאי צהוב, הבית הופקע, ואבי נלקח לבניין העירייה בבקאו, שם עונה קשות. כילדה אני זוכרת אותו מוכה מול עיניי, זיכרון חלקי אך חד. בהמשך נמלטתי עם אמי לבוקרשט, ושם חיינו בהסתר.
"הזיכרונות מאותן שנים מגיעים בהבזקים: חיילים גרמנים בתוך הבית, רעש המגפיים על המדרגות, ואני מתחבאת בכוך מתחת לגרם המדרגות. שנים לא הייתי בטוחה אם זה זיכרון אמיתי עד שצפייה בסרט 'החיים יפים' הציפה הכל מחדש - ואמי אישרה שכך היה. היו גם בריחות בלתי פוסקות, נסיעות ברכב של אבי עם ריח דלק חריף, והסתתרות לא רק מהגרמנים, אלא גם מהרומנים - הליגיונרים שחיפשו יהודים.
"לילות שלמים עברו במקלטים תחת הפצצות. חלק מבני משפחתי נספו - הוגלו לטרנסניסטריה ונרצחו, או נהרגו בהפצצות בעלות הברית. אני זוכרת את סיום המלחמה דרך עיני ילדה: יציאה לרחוב, חיפוש רסיסים, והצבא האדום שנכנס לעיר ולוקח שעונים מאזרחים.
"אך גם לאחר המלחמה לא הגיע שקט. המשטר הקומוניסטי סימן את משפחתי כ'בורגנית קפיטליסטית' ורדף אותנו. אבי איבד את רכושו ופרנסתו, והפחד חזר להיות חלק מהיומיום. כמעט בכל ערב דפקו בדלת וחיפשו אותו. זה כבר היה פחד מודע - החשש שהוא ייעלם. עניבה אדומה של הנוער הקומוניסטי, שקיבלתי כתלמידה מצטיינת, הפכה לכלי הישרדות: הייתי פותחת את הדלת כשהיא על הפיג'מה, והדבר עיכב את הבודקים ואפשר לאבי לברוח דרך הדלת האחורית.
"בשנת 1950 עלינו לישראל והשתקענו בתל אביב. המעבר סימן התחלה חדשה לאחר שנים של פחד, בריחה ואובדן. בדיעבד, החיים התנהלו כמאבק מתמשך לעצמאות. לא התחתנתי ואין לי ילדים - היו רגעים שכמעט, אבל זה לא התממש. כל אחד עושה בחייו את מה שמתאים לאופיו ולכוחותיו.
"הדרך שלי הובילה לשירות ציבורי ארוך: קריירה של עשרות שנים במשרד החוץ, תפקידים דיפלומטיים בכירים, ובהמשך כהונה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. במסגרת פעילותי הובלתי את המאבק להשבת רכוש ניצולי השואה, ובשנת 2007 התמודדתי לנשיאות המדינה. לאחר מכן המשכתי לפעול בזירה הציבורית, בין היתר כיו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל.
"השנה הייתי אמורה להשתתף במצעד החיים בפולין, אך בשל מבצע 'שאגת הארי' לא התאפשרה השתתפות ישראלית. המציאות הנוכחית מעוררת תחושות מורכבות. הזיכרונות מהעבר אינם זהים למה שמתרחש היום, אך יש להם הד ברור - במיוחד ברגעים של אזעקות וישיבה במקלט. אני לא חושבת על עצמי, אלא על אנשים שהיו במחנות הריכוז וההשמדה. אנשים שיצאו מאושוויץ ועדיין חיים. כמה פעמים הם עוד יכולים לעבור את הסבל הזה של מלחמות?".
התרעות פיקוד העורף