"נולדתי ב-1939 בעיר לנס בצרפת. היינו שני ילדים במשפחה, אחותי הגדולה ואני. הוריי נולדו בפולין, משם הגיעו לגרמניה, ומגרמניה לצרפת, שבה הכירו ונישאו. אבא, אברהם, היה חייט עצמאי שתפר חליפות, מכנסיים מועילים. אמא, אסתר, עזרה לו בתפירה ובבחירת הבדים.
“ב-11 בספטמבר 1942 תפסו את כל 528 היהודים בלנס והעבירו אותם ברכבת לבלגיה, למחנה מעבר בעיר מכלן. אחותי ואני היינו באותו זמן בכפר, אצל משפחת טיז’יאק. זו הייתה משפחה של גויים, שאם המשפחה עבדה אצלנו כעוזרת. ההורים ובני משפחה נוספים שהו כמה שבועות במחנה במכלן, ואז הועברו ברכבת ישירה לאושוויץ-בירקנאו. שם הורידו אותם לרציפים, ומהרציפים הכניסו את כל המשלוח הזה לחדרים ענקיים וסגרו דלתות וחלונות. אלה היו תאי גזים.
“אחותי ואני היינו אצל משפחת טיז’יאק, מוחבאים בדיר חזירים בזמן המלחמה. אף אחד לא ידע שהם מחביאים שני ילדים יהודים. כשהגענו אליהם הייתי בן 3. אני לא זוכר כמעט כלום, חוץ מכמה דברים בודדים שקרו במהלך המלחמה. לילה אחד היה לי חום גבוה והיו צריכים להביא רופא. היה אז עוצר, ובכל זאת שלושת ילדי המשפחה הלכו להביא רופא. הוא הסכים להגיע, בדק אותי, ואני זוכר את שני הורי המשפחה עומדים משני צדדיי כדי שהרופא לא יוריד לי את המכנסיים ואז יתגלה שאני יהודי. המקרה השני שאני זוכר קרה לקראת סוף המלחמה. פתאום שמענו חריקת בלמים חזקה בחוץ, נכנסו גרמנים לתוך הבית והתחילו לדבר עם בעלת הבית. למזלה, היא ידעה גרמנית, שוחחה איתם, ובסוף הם יצאו.
“רק אחרי המלחמה נודע לי שההורים שלי כבר לא יחזרו. יש לנו כמה תמונות של ההורים. זה הזיכרון היחיד מהם. שמונה שנים היינו אצל משפחת טיז’יאק. בני דודים שלנו, שחיפשו אותנו אחרי המלחמה, הצליחו בסופו של דבר להגיע אלינו. הם הוציאו אותנו לבית ילדים בוורסאי, שהיו בו הרבה מאוד ילדים ובני נוער יהודים שניצלו בזמן השואה. היינו שם במשך שלוש שנים. ב-1953 עלינו לארץ.
“בארץ עסקתי בחקלאות. התחתנתי עם מרלן, ונולדו לנו חמישה ילדים. היום יש נכדים ונינים. את הסיפור שלי אני מספר שנים רבות במוזיאון השואה 'בית העדות' במושב ניר גלים. במשך השנים נודעו לנו הרבה פרטים דרך עדויות ומסמכים על הדרך שהמשפחה שלי עברה מהרגע שעצרו אותם ועד שהם נחנקו בתאי הגז. בכל שנה נהיה לי יותר קשה לספר, אבל אני ממשיך. גם התקופה הנוכחית לא פשוטה. עברתי את השואה, את כל המלחמות שהיו כאן בארץ, למעט מלחמת העצמאות, ועכשיו עוד מלחמה. אבל אני מרגיש שכל עוד יש לי כוח לספר, אני חייב לעשות זאת”
התרעות פיקוד העורף