נולדתי בחיפה בשנת 1937 לאברהם ורחל קלינהנדלר שהגיעו ארצה מפולין. המשפחה המורחבת שנשארה בפולין רצתה לראות את הנכדה החדשה. במקביל, אמא הייתה צריכה לעבור טיפול רפואי. סבתא שלי הציעה שאמא ואני נגיע אליה לפולין. במאי 1939, עם פספורט בריטי-פלסטיני, הפלגנו באוניית הר ציון לנמל באיטליה. משם הגענו לעיר טרנוב בפולין. אבא נשאר בארץ. היינו אמורות להיות שם שלושה חודשים ולחזור. אמא עברה בהצלחה את הטיפול הרפואי, ואז, בספטמבר, פרצה מלחמת העולם השנייה. נתקענו בפולין ולא הצלחנו לחזור.
"היינו צריכים לעזוב את הבית ולעבור לגטו טרנוב. עברתי עם אמא, סבא וסבתא, אחות של אמא אלה ואח של אמא יששכר-דב. לגטו הגיעו גם אחות ואח נוספים של אמא, שהיו כבר בעלי משפחות. אמא עבדה במתפרה. היא לא רצתה להשאיר אותי בלעדיה. בלי שיבחינו, הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה. הייתי יושבת באולם התפירה על מדף מתחת לשולחן, והמעילים שנתפרו הסתירו אותי. הייתי מציצה דרך המעילים ורואה את מפקדי המתפרה עם המגפיים שלהם והשוט ביד. אמא הייתה נותנת לי משהו לפה כדי שאהיה בשקט.
"יום אחד הייתי חולה, ולא הלכתי עם אמא. בדיוק אז הייתה אקציה. אני זוכרת שדודה שלי, אלה, תפסה אותי בידיים, נכנסנו לאיזה חדרון וישבנו בשקט. ואז היו בעיטות נוראיות בדלת וצעקות: 'יש מישהו בפנים? יש מישהו בפנים?'. מזל שהם לא פרצו את הדלת. באותו יום אמא חזרה מהעבודה עם עיניים נפוחות מבכי. היא שמעה שבגטו יש אקציה, שהורגים יהודים, וחשבה שאנחנו איננו. היא ביקשה רעל ממכר שלה, שהיה רוקח. תודה לאל שלא הייתה צריכה להשתמש בו. את הסיפור הזה היא סיפרה אחר כך לנכדים שלה. אגב, ב-7 באוקטובר, כששמעתי בטלוויזיה אישה שמתארת איך היא ישבה בממ"ד בעוטף עזה, זה מיד החזיר אותי לסיטואציה שבה אני על הברכיים של אלה ובועטים בדלת.
"באחד הימים ב-1943 אמרו שכל מי שיש לו דרכון בריטי אמיתי, לא מזויף, שיתייצב ביודנראט. התוכנית של הגרמנים הייתה להחליף אותנו בטמפלרים שהיו אז בארץ. סבתא חשבה שאולי יש לנו סיכוי לחיות, ואמרה לאמא ללכת. הצטרפה אלינו עוד ילדה בשם לאה שהגיעה לפולין מהארץ לבקר את סבא וסבתא שלה. ההורים של לאה ביקשו מאמא שכשנחזור לארץ, נחזיר גם אותה. עד היום אנחנו בקשר טוב מאוד.
"כעשרה אנשים בעלי דרכונים בריטיים הגיעו ליודנראט. ברכבת רגילה לקחו אותנו לקרקוב. היינו שם שלושה חודשים בבית סוהר בשם מונטלופיך. זה היה נורא. שם הרגשתי פעם ראשונה מה זה להיות ילדה רעבה. אמא הייתה לוקחת את הקשה של הלחם, מפזרת עליו קצת סוכר ונותנת ללאה ולי למצוץ. הסוהרים היו אוקראינים אכזריים. בכל הזמן הזה לא היה לנו שום מושג מה קורה עם המשפחה שנשארה בגטו.
"אחרי כמה חודשים לקחו אותנו שוב ברכבת רגילה, הפעם למחנה הריכוז והעבודה ברגן בלזן. שם הייתה חלקה מיוחדת של נתיני חוץ. זה היה מחנה איום, אבל לא העבידו אותנו בפרך ולא היינו צריכים ללבוש את הבגדים עם הפסים. לבשנו כמה סמרטוטים שעוד נשארו לנו. שם מלאו לי 6. היה מעט מאוד אוכל, ישנתי על דרגשים, מים נטפו על השמיכות המגעילות. החיים היו קשים, אבל הבנות המבוגרות היו אוספות את הילדים הקטנים ומלמדות אותנו קצת אותיות. במחנה פחדו ממגיפות, אז פעם בכמה זמן לקחו אותנו לעשות טוש. חלק מהסבון היה עשוי משומן של יהודים שנרצחו. כל הזמן הגרמנים אמרו: 'מהר, מהר'. פעמיים ביום היו לנו מִפקדים. היינו צריכים לעמוד כמה שעות בשלג כדי שיספרו אותנו.
"אחרי כמה חודשים שוב ביקשו מבעלי הפספורטים האמיתיים להתייצב. היינו בערך שמונה אנשים. אמא נתנה את טבעת הנישואים שלה למישהו תמורת כיכר לחם, כי היא לא ידעה לאן לוקחים אותנו. נסענו המון שעות והגענו לצרפת הכבושה, לעיירה יפהפייה בשם ויטל. היה שם מקום שיועד רק לאזרחים בריטים, יהודים ולא יהודים. פתאום ראיתי עצים, פרחים. קיבלנו מעין דירונת קטנה. בפעם הראשונה ראיתי חדר אמבטיה, אסלה, מיטות נעימות. פתאום היה לנו טוב. היו שם הרבה נזירות בריטיות. הן פתחו שולחן, נתנו לי דייסה, חילקו בגדים. בתחילת 1945 לקחו אותנו לעיירה אחרת יפהפייה בשם לה בורבול. ואז, ב-9 במאי 1945, פעמוני הכנסיות צלצלו, הגרמנים נעלמו, הגיעו חיילים אמריקאים ונגמרה המלחמה.
"כולם במשפחה שלנו נספו, חוץ מאלה, אחותה של אמי ששרדה את אושוויץ-בירקנאו, ואחות אחת של אבא שהצליחה לברוח בתחילת המלחמה. לאבא שלי נודע שאנחנו בחיים, אחרי שחיפש אותנו דרך הנציב העליון. ככה גם נודע להורים של לאה שהיא בחיים. מלה בורבול לקחו אותנו למרסיי, למחנה מעבר. לשם כבר הגיעו שליחים מהארץ. לקחו אותנו לעיר הנמל טולון ומשם לארץ.
"בראש השנה 1945, תש"ו, הגענו ארצה. לא זכרתי את אבא, אבל אמא כל הזמן הייתה מדברת על כך שיהיה לי טוב כשאגיע לחיפה, שאבא יקנה לי דברים טובים. אבא תמיד היה בתוך הסיפור. אבא חיכה לנו בנמל חיפה. אני זוכרת שנתנו לי מיץ תפוזים, ושאחר כך הגענו למקום שבו הוא גר. החברים של הוריי עשו מסיבה יפה וקיבלתי מתנה שחלמתי עליה כל הילדות: בובה.
"כשהייתי בת 17 עברנו לחדרה, שם חייתי את חיי הבוגרים. בהמשך הייתי גננת. התחתנתי עם אלקנה גביש ז"ל, נולדו לנו שלושה ילדים, ויש לי גם נכדים ונינים. כשהתחילו לציין את יום השואה, התחלתי לספר את הסיפור שלי בתיכונים, בתנועות נוער, במחנות צה"ל. שנים רבות אני אשת עדות במוזיאון בית לוחמי הגיטאות, וגם מספרת את הסיפור במיזם 'זיכרון בסלון'. אני מאושרת שיש לנו מדינה. צריך לשמור עליה. המדינה שלנו היא המקום היחיד שיש ליהודים. כשיש אנטישמיות בעולם, כל יהודי יודע שיש לו עוגן אחד: מדינת ישראל"
התרעות פיקוד העורף