בין עצי האורן והסלעים של עמק האלה, ניצן יובל מרגיש שכל עץ הוא עדות להישרדות. בגיל 43, כתושב היישוב אדורה ויערן ותיק בקרן קיימת לישראל, הוא רגיל לשקם שטחים פגועים ולהילחם על כל שתיל. אך מאז ה-7 באוקטובר 2023, ניצן מנהל את המלחמה החשובה ביותר שלו – המלחמה על "עמוד השדרה" הפרטי שלו, הפיזי והלאומי כאחד.
במהלך התמרון הקרקעי, ניצן מצא את עצמו בחוד החנית של הלחימה בשכונת שג'אעיה שבעזה. שם, בתוך תא הנהג הצר והממוגן, תחת זעזועים בלתי פוסקים ואש נ"ט, הוא פתח את הדרך לכוחות החי"ר והשריון. ניצן היה הלב הפועם של המכונות הכבדות ששינו את פני השטח והגנו על חיי הלוחמים שמאחוריהן.
כשחזר לבסוף ועבר בדיקת MRI, הרופאים היו נחרצים והמליצו על ניתוח דחוף. אולם ניצן בחר להילחם – לא רק באויב, אלא גם בהחלטה הרפואית. הוא חשש שהניתוח יגרע אותו מהמערך הלוחם, והחליט לשקם את עצמו בדרכים אחרות, תוך שהוא חי ב"שני קווים מקבילים": מצד אחד הוא נראה איתן כאלון, "בלי קביים ובלי כוויות", ומצד שני הוא נושא כאב שקוף שאיש בסביבה לא רואה.
אביבית מלכה בר גאון, מנהלת התוכנית, מסבירה:"זוהי תוכנית לשיקום מטראומה בסיוע סוסים. המפגש בין לוחמים בצה"ל ו'לוחמים של החיים' – בוגרים עם צרכים מיוחדים המתנדבים לצה"ל – יוצר מסע שיקום משותף שבו הם חונכים ונחנכים האחד על ידי השני". עבור ניצן, שבעברו עבד עם אוכלוסיות מיוחדות ביערות קק"ל, החיבור ליצחק, צעיר עם צרכים מיוחדים, היה טבעי ומרפא. הרכיבה המשותפת יצרה "שתי וערב" של תמיכה; ניצן העניק ליצחק ביטחון, ויצחק העניק לניצן את השקט והפרופורציות לעיבוד מראות המלחמה.
באחד הלילות האחרונים, בזמן שהיה במשימה בצפון, בתו הקטנה בכתה לו בטלפון: "איפה אתה? אני לא נרדמת, אתה צריך להגיע לפני שיעלה אור יום". באותו רגע, הלוחם שפתח צירים בשג'אעיה וסירב לניתוח כדי להמשיך להגן על המדינה, עמד בצד הדרך ובכה יחד איתה. זהו "יוקר המחיה" האמיתי של הלוחם הישראלי.
ניצן מבקש מהחברה הישראלית רק דבר אחד: עין טובה" הוא רוצה שנדע לראות את הלוחמים שאין להם תחבושות גלויות, אך נושאים משקולות על הכתפיים. הוא ממשיך בדרכו – יערן שמרפא את אדמת הארץ ולוחם שפורץ דרך לעמו, מזכיר לנו שגבורה היא הבחירה להמשיך לתת, גם כשהגוף זועק לעצור.
התרעות פיקוד העורף