"סגרתי לפני חודש 85", תיאר. "הוריי בגיל חצי שנה החליטו לתת לי סיכוי לחיות, גרמניה כבשה את בלגיה ושמו אותי במשפחה נוצרית. ההורים שלי ברחו מפולין לבלגיה מתוך הנחה שבלגיה היא מקום בטוח".
פלד שיתף ברגע בו גילה את האמת: "בגיל 8 ההורים שלי קוראים לי, אני רואה אישה זרה, בחיים לא ראיתי אותה, ובלי שום הכנות אומרים לי 'אנחנו לא אבא ואמא שלך, זו אמא שלך'. עד גיל 10 הייתי כמו חבילת דואר שמזיזים אותה ממקום למקום. ההורים המאמצים היו הכי טובים בעולם, ממש אבא ואמא שלי. היו לי 3 אחיות ואח. אמא שלי לא הייתה מסוגלת לגדל אותי, אז היא שמה אותי בבית יתומים. אחרי שנה אני מגיע לקיבוץ נגבה ולוקחים אותי בלי לשאול אותי. קצת יותר מדי לילד בן 8".
"אנשים לא רצו לדבר, התביישו"
בהמשך, תיאר פלד: "להיות עולה חדש בארץ זה סיפור לא פשוט. התייחסו אלינו כאילו הלכנו כצאן לטבח. קראו לנו סבונים. קליטה לא פשוטה. המהפכה הגדולה הייתה משפט אייכמן. זה היה אירוע מעצב, תלכיד של העם היהודי בארץ ישראל. גם אז התחילו לקרוא לזה יום הזיכרון לשואה ולגבורה".
"רציתי לשכוח מהעבר שלי כמו הרבה אנשים. אם הצלחתי משהו בחיים, זה בזכות החינוך של קיבוץ נגבה. למרות הקליטה הקשה. לא פגשתי את אבא שלי. אני מתגעגע אליו בטירוף, למה? אין לי מושג. עד שהייתי אדם בוגר, לא ידעתי שאמא שלי הייתה בבלוק 10. אנשים לא רצו לדבר, התביישו. חלק מהסיפורים שסיפרו, הסתכלו עליהם כאילו זה לא יכול להיות אמיתי. אני לא חושב שאפשר לתאר מה עוברת אישה שנתיים תחת הידיים הנבלות של מנגלה. אמא שלי לא גידלה אותי. מעצם הידיעה על מה שהיא עברה, הייתי צריך להעניק לה יותר אהבה. אמא שלי לא נקלטה בקיבוץ. שנים לא הייתי מסוגל לפגוש את העבר שלי, כאילו נולדתי בנגבה. לא הלכתי לפגוש את המשפחה שהצילה אותי. פגשתי אותם אחרי הרבה מאוד שנים. קיבלו אותי כמו אח אובד", סיפר.
"אני מצפה מכל אדם שחי במדינה ויסתכל במספר הסמוי שטבוע עליו, שיזכרו לאן לעולם לא נגיע", הבהיר פלד. "צריך לשמור על הדבר הזה מכל משמר כי לא נקבל עוד הזדמנות למדינה הזו. עזבו את הצבא מכל הוויכוחים הפוליטיים.
התרעות פיקוד העורף