יום הזיכרון הוא היום שבו עוצרת כל המדינה לזכור את אלו שנפלו למענה. אבל ישנם כאלו שלא רק זוכרים ביום זה את החללים, אלא גם פועלים להנציח את האנשים שהם היו בחייהם. שתיים כאלו הן שרון ועטרה, שתיהן בנות זוג שכולות שבחרו לקחת את האהבה שנותרה בליבן למקום של הנצחה וחיוך.
במסגרת הפרויקט, עטרה וצוות מתנדבים מחלקים זרי פרחים לחיילים בסופי שבוע, ומבקשים מהם להעביר אותם לאהוביהם בבית. עד היום חולקו יותר מ-10,000 זרי פרחים. הפרויקט הזה הוא רק חלק מעמותה שהקימה עטרה לזכרו של אריאל, "הכול טוב", שמשלבת חינוך ועשייה חברתית. "אפיינה את אריאל היכולת לגעת בלבבות של אנשים", היא אומרת. "תמיד במקום הנכון, רואה את האדם שמולו, אומר את מה שהכי צריך לשמוע ותמיד עם חיוך ענק. מבחינתי הפרויקט מספר את סיפור האהבה שלנו. בסוף האהבה לא נגמרת עם המוות - היא רק משנה צורה".
"בעקבות צוואתו, החברים מהבית ואני קנינו ציוד לבישול בירה ביתית והתחלנו ללמוד. לא היה לנו ספק שזה מה שנעשה", מוסיפה שרון. "אנחנו מתקדמים לעבר המטרה ומגיעים עם הבירות שלנו לכמה שיותר אנשים".
ההנצחה מספקת לעטרה ולשרון עשייה חיובית ומאפשרת להן לשמר - כל אחת בדרכה - את הרוח והאופי של אהוב ליבן, אך היא כמובן לא מצליחה למלא לחלוטין את החלל והכאב. "כשקשה לי, ורוב הזמן קשה לי, אני נזכרת במה שאריאל אמר: 'העתיד הוא עכשיו, ואלה החיים - צריך לחיות אותם'", אומרת עטרה. שרון מתנחמת במשפט מתוך הצוואה: "את הדבר הכי טוב שקרה לי… אני מסתכל עלייך ושומר עלייך תמיד". "המשפט הזה מזכיר לי שהגיבור הזה בחר בי. ואם הוא בחר בי, אז סימן שהוא יודע משהו", היא אומרת.
עמותת "הותיר אחריו חבר.ה" מלווה את עטרה, שרון ועוד מאות בנות ובני זוג שכולים של חללי צה"ל וכוחות הביטחון שאינם נשואים, ומעניקה להם ליווי אישי, מעטפת טיפולית הוליסטית וקהילה תומכת. "העמותה עזרה לי להבין שאני לא לבד, שהאבל שלי אינו שקוף", אומרת שרון. "הכרתי נשים מדהימות שנכנסו לי ללב וילכו איתי לכל החיים".
עטרה מוסיפה: "איבדנו את הדבר הכי יקר לנו ואת העתיד המשותף שלנו. ועדיין, יש מי שמקטינים את המקום שלנו באבל ובשכול. העמותה היא בית, מקום שרואה אותנו ונותן לנו את המקום שמגיע לנו".
"הותיר אחריו חבר.ה" פועלת מתוך הבנה שלמדינת ישראל יש חוב מוסרי לדאוג לבנות ובני הזוג של החללים, שהיו הנפש הקרובה ביותר אליהם טרם נפילתם. העמותה מלווה אותם מהרגע הראשון ולכל זמן שירצו בכך, מתוך הבנה שהכאב יישאר, אך ניתן ללמוד לחיות לצדו.