יש לי בחירה
"המטפלת שלי אומרת שיצרתי לעצמי את המסגרת הטיפולית שלי, שמתאימה לי", הוא מסביר בחיוך קטן. "ההרצאות שאני נותן, הראיונות - אני כל הזמן במגע עם החומר, זה חלק מתהליך העיבוד שלי למה שקרה. אני לא מנותק, לא בורח, לא מדחיק, ולכן אני לא חווה שום תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית, למרות ההגדרה הרשמית שקיבלתי בגלל האובדן והשבי. אין לי טריגרים, אין לי פלאשבקים.
"אני זוכר ששעה אחרי הקליטה ביקשו שאגיע לאיזה חדר, שבו חיכה לי פסיכיאטר שעובד לפי הפרוטוקול, וזה בסדר גמור. הוא שאל אותי אם יש לי מחשבות אובדניות, ואותי השאלה מעליבה. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה?!'".
עשייה מבוקר עד לילה
בדרך לבית הקפה שבו אנחנו נפגשים עוצרים אותו עוברי אורח כדי להביע התפעלות. בזמן השיחה מבקשת צעירה נרגשת לומר לו תודה על מי שהוא, על ההשראה שהוא מעורר. זה קורה לו כל הזמן, הוא מספר, גם בסופר השכונתי, ביציאה עם חברים, באמצע הרחוב במיאמי או במנהטן.
העבודה הקשה שהוא מתאר כוללת את העיסוק בהנצחת משפחתו ואת ההסברה. שרעבי מספר בגאווה שבקרוב ייפתח במרינה באשקלון מרכז "שלווה שרעבי" למשפחות. עמותת שלווה מסייעת לאנשים עם מוגבלויות ולבני משפחותיהם, והבחירה בה להנצחה הייתה לו טבעית לגמרי.
"ליאן ונויה התנדבו בעבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים, לכן היה לי ברור שזו הדרך להנציח אותן", הוא אומר. "חשבתי שאקבל איזה שלט במרכז שלווה בירושלים, אבל לעמותה היו תוכניות אחרות. המדינה ביקשה ממנה להקים סניף בדרום, ואני יצאתי למסע לגיוס כספים. אספנו סכום נכבד ואנחנו מקווים שהפתיחה תהיה בעוד חצי שנה. המרכז באשקלון יסייע גם לאנשים עם PTSD, והים, שאני כל כך אוהב, יהיה חלק משמעותי בעניין".
מעבר לזה, הוא אומר, "נשאבתי לעולם ההסברה ולחיזוק הקהילות היהודיות שאני פוגש בהמון מדינות בעולם. הספר שלי תורגם כבר ל-18 שפות, ולא תמיד זה כלכלי, אבל חשוב לי שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים. אני רוצה שכמה שיותר אנשים ייחשפו לסיפור של משפחתי. כשהגעתי בפעם הראשונה לבית העלמין, התנצלתי לפני ליאן והבנות על זה שלא הצלחתי להציל אותן והבטחתי להן שאעשה הכול כדי שהן ואחי לא יישכחו. ואם נגזר עליי להיות חלק מההסברה הישראלית בחו"ל מול האנטישמיות שעולה וגואה - זה מה שאעשה. בניגוד לאנשים שמייצגים מדיניות, או את הממשלה, איתי אי אפשר להתווכח על העובדות, על מה שחוויתי, על רצח המשפחה שלי. חשוב לי גם לחזק קהילות שהמצב מעורר בהן ייאוש".
חף מאינטרסים
כשיצא מהשבי, מספר שרעבי, הוא שקל 44 קילו. כיום הוא שוקל 65 קילו ונראה חסון ובריא. "אני משתדל שהקילוגרמים שנוספו יהיו שרירים ולא שומן", הוא אומר בחיוך.
זה מסביר, ולו חלקית, מדוע לא חזר לתחביב האפייה שלו. "ליאן הייתה הבשלנית בבית ואני תמיד אהבתי לאפות", הוא מספר. "הייתי אופה לחמים, עוגות תפוזים, עוגות שושנים. לראות את הבנות נהנות מזה היה כיף גדול. היום אני לא אופה, למי? עדיף ככה, שלא אמצא את עצמי תוקע את המאפים לבד. כל מאפה זה עוד חמישה קילומטרים ריצה או הליכה".
קשה שלא להבחין בדוק של עצב בעיניו, שראו דברים שהדעת לא סובלת, אבל, הוא מעיד, "אני צוחק המון, כל הזמן. עם החברים, במשפחה. יש גם הומור שחור, וזה בריא. כמעט לא יוצא לי לראות טלוויזיה כי אין לי זמן, אבל לפעמים במטוסים אני נתקל באיזה סרטון מ'ארץ נהדרת' ויכול להיקרע מצחוק".
ויש, כמובן, גם דמעות. "אני יכול להיכנס עכשיו לאוטו, להדליק את הרדיו ופתאום יהיה שיר שנהגתי להקשיב לו עם הבנות, ואז אני דומע. וזהו, ממשיכים עם החיים", הוא מספר. "לפעמים אני מדמיין את הבנות, איפה הן יכלו להיות עכשיו, מה היו עושות, וזה כואב. זו מציאות אכזרית, אבל צריך להתמודד איתה, היא חלק ממני. אני לא חולם על השבי, וכן חולם על ליאן, על הבנות. בחלום הכול מרגיש מאוד חי ואמיתי, ואז מתעוררים ויש כאב, יש געגוע גדול. מה זה האבל שלנו, אם לא געגוע".
"16 חודשים לא ראיתי ביצה, 16 חודשים חלמתי על הקידוש, על ארוחת שישי אצל אמא שלי. בזמן הזה אתה מזקק את מה שחשוב באמת, וזה אף פעם לא דברים חומריים. מה אכפת לי אם יש לי סובארו או מרצדס כשאני 50 מטר מתחת לאדמה. אני רק רוצה לחבק שוב את המשפחה שלי".
התרעות פיקוד העורף