קולמן, מצדו, אומר כי"כל מה ששושי אמרה - אני אומר אמן. זה בית שכיף להיכנס אליו. מקבלים אותנו במאור פנים. זה באמת כיף לבוא כל פעם מחדש. אני מגיע אליהם פעמיים בשנה אבל אנחנו בקשר רציף בפייסבוק ובטלפון".
לצד הכאב, שושי בוחרת להחזיק בזיכרון של בן כפי שהיה בחייו: "הוא היה ילד מאוד חי. כל הזמן בתנועה. אהב אופנה, צייר, יצר, היה אמן בהרבה תחומים. היו לו המון חברים, תמיד אנשים סביבו. וכשלא היו סביבו חברים - הוא היה אומר לי: 'אמא, בואי נעשה סיבוב'".
הוא היה הצעיר מבין שלושת האחים, והקשר שלו עם המשפחה היה יוצא דופן. "הוא לא התרחק מההורים, לא התבייש בנו. להפך - הוא רצה להיות איתנו, לבוא לאירועים. כולם במשפחה הכירו אותו באמת", מציינת שושי.
בתוך המציאות הזו, נוכחותו של קצין הנפגעים מקבלת משמעות מיוחדת. "זה עושה טוב על הלב לדעת שמישהו חושב עליך, בא לבקר אותך, דואג לך”, אומרת שושי. "זה לא מובן מאליו. יש משפחות שפחות מתחברות לזה, אבל אצלנו זה בדיוק ההפך. זה מרגיש טבעי".
אל התפקיד הגיע קולמן לאחר שאיבד חבר קרוב במהלך מלחמת לבנון השנייה. האובדן טלטל אותו והוביל אותו לבקש לעבור למערך הנפגעים. מאז, כבר שני עשורים, הוא מלווה משפחות שכולות ברגעים הקשים ביותר - וגם אחרי. "אני מלווה לא מעט משפחות, אבל יש בתים שאתה נכנס אליהם ומרגיש מיד שזה מעבר לתפקיד. הקשר הזה נבנה לאורך שנים, והוא לא רשמי או טכני - הוא אישי מאוד", הוא מתאר.
"כשאני מגיע לפה, אני לא מרגיש אורח, אני מרגיש חלק. יש מסגרת של ביקורים, אבל בפועל זה לא נגמר שם. אם צריך אני מגיע יותר, ואם לא - יש קשר גם בין לבין, גם בשיחות טלפון, גם ברגעים הקטנים. אחרי שאיבדתי חבר, הבנתי שאני רוצה להיות בצד שתומך, שנמצא שם עבור המשפחות ברגעים הכי קשים".
עוד הוא מספר: "זה תפקיד שאתה לא משאיר בבסיס - אתה לוקח אותו איתך ללב. במשפחת בר יש חום יוצא דופן, פתיחות אמיתית, וכל פעם שאני מגיע אני מתקבל בחיוך. גם אם לא הכרתי את בן בחייו, דרך הסיפורים והבית יש תחושה של היכרות. הנוכחות שלי במדים היא לא רק ייצוג של הצבא, אלא גם של הזיכרון ושל החיבור למה שהוא היה חלק ממנו. חבל שזה בנסיבות האלה אבל אורי ושושי, וכל המשפחה, הם אנשים מדהימים וזכיתי בחברות אמיתית ואמיצה".
התרעות פיקוד העורף