האסון אירע בשל שילוב קטלני בין תכנון לקוי של מוטות הבקרה ובין שורת טעויות אנוש במהלך ניסוי בטיחות. כמות החומר הרדיואקטיבי ששוחררה הייתה גדולה פי 400 מזו שהייתה בפצצה שהוטלה על הירושימה, והאירוע דורג ברמה 7 – החמורה ביותר בסולם הבינלאומי לאירועים אטומיים ורדיולוגיים. באירוע עצמו נהרגו 54 בני אדם – רובם כבאים ועובדי הכור שנחשפו לרמות קרינה קיצוניות, אבל עם השנים עלה מספר הנפגעים באופן משמעותי.
כ-600 אלף איש (ליקווידטורים) גויסו לניקוי האזור, רבים מהם עבדו ללא מיגון. לפי דוח של הוועדה המדעית של האו"ם לענייני השפעות הקרינה (UNSCEAR) נרשמו למעלה מ-6,000 מקרי סרטן בלוטת התריס בקרב ילדים ובני נוער שנחשפו ליוד רדיואקטיבי (בעיקר דרך חלב מזוהם) בעקבות האירוע.
כיום, "אזור ההדרה" ברדיוס 30 קילומטרים נותר שומם ברובו, כשהכור עצמו קבור תחת מבנה פלדה ענקי ("הסרקופג החדש") שנועד למנוע דליפות נוספות ב-100 השנים הבאות. אף שהטבע החל להשתלט מחדש על העיר צ'רנוביל, אזורים מסוימים בה יישארו מסוכנים למגורי אדם.
הכל היה שחור
"הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שהתחילו השמועות", היא משחזרת. "אנשים היו לוחשים זה לזה שאירע פיצוץ, איזשהו אסון. כולם ידעו שהכור הגרעיני בצ'רנוביל הוא אתר חשוב, אבל לא באמת ידעו מה זו קרינה. לאמא שלי היה תואר במתמטיקה ובפיזיקה, והיא ידעה בדיוק מה זה אומר. היא נבהלה ממש והתחילה לדבר עם אבא שלי על זה שצריך לעוף מהעיר, שזו סכנת נפשות, אבל אף אחד לא האמין לה – לא החברות ולא השכנים.
"כולם אמרו 'יהיה בסדר'. בברית המועצות של אז לא היו מדווחים אפילו על התרסקויות מטוסים. הכל היה בסוד. מובן שהם לא דיווחו באופן רשמי. אחרי כמה ימים היה 1 במאי, חג הפועלים. אנשים היו מחויבים לצאת לתהלוכה במרכז העיר, לא היה אפשר להימנע מזה. אז גם אנחנו הלכנו. היינו חשופים שם למי יודע אילו כמויות של קרינה".
"היינו שלושה ימים בדרכים באוטו קטן מאוד. ישנו בישיבה שלושה לילות. כילדה ראיתי בזה הרפתקה, לא הרגשתי סכנה, עד שהגענו לאזור שנקרא היום 'היער האדום'. שם, בפעם הראשונה, הרגשתי שמשהו לא תקין. בחודש מאי הכל אמור להיות ירוק ויפה, אבל העלים שם היו בצבעי אדום, כתום, בורדו. זה היה מפחיד.
"במקומות מסוימים הכל היה שחור, כי השטח נשרף מהקרינה.לאורך הכבישים עמדו תמרורי אזהרה מפני קרינה. הספיקו לתקוע אותם בכל המדינה: 'לא לעצור בשוליים'. ידענו שכשמכונית עוצרת היא מרימה אבק מלא בקרינה, אז כמעט לא עצרנו. עשינו סיבוב ענק דרך בלארוס עד שהגענו לדרום, לים השחור. ככה הפכנו לפליטים בתוך המדינה שלנו. לא היו לנו זכויות כי רשמית לא היינו אמורים לעזוב את קייב. אחרי הקיץ חזרנו לקייב כי אנשים האמינו שכשיש גשמים ושלג זה מפחית את הקרינה".
"גם בקיץ שאחרי יצאנו מקייב, אבל הפעם נתקלנו במחסום עם חיילים חמושים. בפעם הראשונה בחיי נבדקתי במחסום במונה גייגר, ואחרי הבדיקה אמרו שהשיער שלי מזוהם ופשוט גזזו לי את כל השיער במקום. אצל אמא שלי גילו שהקרינה נמצאת בשיער וגם בבלוטת התריס. אחר כך היא כמעט מתה מזיהום קשה בגרון, לא הייתה אנטיביוטיקה והיא התמודדה עם כאב נוראי. הרגשנו שכל זה קשור לקרינה".
בשנת 1995, בהיותה בת 17, עלתה שנדרוביץ' לישראל כשהטראומה ממשיכה ללוות אותה. "עוד כשהייתי בקייב ראיתי בעיתון תמונות של ילדים שנולדו עם מומים בגלל האסון", היא מספרת. "אלו הדברים הכי נוראיים שראיתי בחיים שלי, וזה עשה עליי רושם לכל החיים. ברוך השם, הילדים שלי נולדו בריאים, אבל מאוד פחדתי ללדת. עד היום אני לא יכולה להסתכל על סרטים שעוסקים באסון הזה כי הייתי שם".
מעבר מהעולם המזוהם
"היינו קטנים, לא באמת הבנו ממה אנחנו אמורים לפחד. בקיץ שאחרי התחילו להוציא ילדים לקייטנות רחוקות, למקומות כמו גיאורגיה, כדי להרחיק אותם מהקרינה. אותי לא רצו לקבל לקייטנה במינסק בגלל שאני יהודייה. פתאום אסרו עלינו לאכול פירות וסגרו המון כפרים מסביב".
לדבריה, "בשנים 1988 ו-1989 הגיעו אלינו חב"דניקים במטרה להציל את הילדים היהודים מצ'רנוביל. העניינים התגלגלו והגענו ב-1990 לישראל, לכפר חב"ד. בארץ התחילו לעשות לנו בדיקות רפואיות מקיפות. המציאות הייתה קשה: הרבה מאוד ילדים שהגיעו איתנו כבר סבלו מסרטן. כינו אותנו באותה תקופה 'ילדי צ'רנוביל', ואני הייתי במחזור הראשון של הילדים שעלה ארצה.
"מאז ועד היום אנחנו, הילדים שהיו שם, שומרים על קשר הדוק. יש לנו המון תמונות וזיכרונות מהתקופה ההיא, וגם כתבות שעשו עלינו לאורך השנים. זה דבר שקושר אותנו לנצח, גם אם לא מלווה אותנו ביומיום".
"נולדתי בבלארוס וגדלתי במחוז הומל, רחוק מהכור", מספרת ויקטוריה בלמן, שהייתה בת 5 בזמן האסון. "אני זוכרת את חגיגות 1 במאי שהתקיימו אז כסדרן, אבל השמיים היו אפורים יותר והיו דיבורים על כך שמשהו קורה. השלטונות דאגו שהכל ייראה כרגיל".
"אמא שלי נפטרה מסרטן קיבה לפני יותר מ-20 שנה, וזו הייתה השפעה ישירה של הקרינה מהימים ההם", מספרת יולי מאיירס, שבזמן אסון צ'רנוביל הייתה בת 6 והתגוררה עם משפחתה במחוז הומל שבבלארוס. "השיחות על צ'רנוביל ריחפו מעל המשפחה שלנו כל השנים, אבל את האמת על הנזק הבריאותי גילינו כשכבר היה מאוחר מדי".
התרעות פיקוד העורף