מגיפת מעשי הפשע החמורים בידי קטינים וכלפי קטינים לא יודעת גבולות, החל במעשי הרצח המזעזעים בשבוע האחרון בפתח תקווה ובבאר שבע דרך כנופיית הנערים הזרים שמטילה אימה בתל אביב, כל המקרים האחרונים מעלים את השאלה האם בעקבות המציאות הביטחונית, הפוליטית והחברתית בישראל עלתה גם עבריינות הנוער.
מבדיקת "מעריב" עולה כי בשנים האחרונות לצד ירידה כללית בעבריינות נוער, נרשמה עליה בעבירות חמורות על ידי בני נוער בהן עבירות מין ונגד חיי אדם. נתונים שאוספת המועצה לשלום הילד מצביעים על כך שבין 2023, השנה שלפני פרוץ מלחמת 7.10 עד תחילת שנת 2025, הגם שחלה ירידה של 2% במספר התיקים הפליליים הכולל בהם מעורבים קטינים כפוגעים, מספר התיקים בהם קטינים חשודים בעבירות מין עלה בכ-8% ומספר התיקים בהם קטינים חשודים בעבירות נגד אדם עלה בכ-12% והמגמה נמשכת.
נתונים אלה מתכתבים עם ממצאי הדוח של משרד החינוך ומשרד הבריאות, המבוסס על מחקר HBSC, ולפיהם כ-15%-20% מבני הנוער מדווחים על מעורבות באירועי אלימות פיזית, וכשליש מהם מדווחים על חשיפה לאלימות או בריונות במרחבים מרכזיים בחייהם. לצד זאת, שיעור לא מבוטל מהתלמידים מדווחים על תחושת חוסר ביטחון בתוך בתי הספר עצמם, מה שמלמד כי עבור רבים, אלימות אינה עוד אירוע חריג אלא חלק מהשגרה.
לא סיפור רק של אכיפה ומשטרה אלא בעיקר של קהילה וחינוך
עו"ד וינדמן מדגישה: "אם משקללים לתוך הסיטואציה הקיצונית של אלימות בני נוער גם את האלימות הפושה בחברה באופן כללי, שבאה לידי ביטוי בשיח אלים ובמעשים אלימים, ששיעורם רק הולך וגובר - זהו מתכון לאסון. ביטחון לא נמדד רק בהגנה מפני איומים חיצוניים אלא גם מפני סכנות חברתיות. בתשומת לב ממשלתית ראויה ובתוכניות מניעה, חינוך וטיפול מגובות בתקציבים ניתן למנוע תופעות קשות, כולל אלימות."
"אלימות בני נוער היא לא בעיה של בית ספר אחד או של משפחה אחת זו בעיה לאומית שדורשת להושיב את כולם סביב שולחן העבודה ולייצר שיח שכולם שותפים לו ולא רק גורם בודד במערכה" אומרת מאיה ברון פיש, "מדובר בכלל הארגונים החברתיים שבאים במגע עם נוער בכלל ונוער בסיכון בפרט, משרדי ממשלה כגון חינוך, רווחה, בריאות, ביטחון פנים שעובדים ברצף תוך יצירת שגרות עבודה קבועות. בדיוק כמו שיש מלחמה בחוץ יש גם מלחמה בפנים על בני הנוער", והיא מדגישה: "הסכנה היא הרגע שבו נפסיק להיות מופתעים. כשנער/ה נרצח/ת וזה הופך לעוד 'אייטם' שעובר לידנו בפיד וחיי אדם הופכים להיות חסרי ערך. כמה זמן עוד נמשיך להשאיר את הנוער להתמודד לבד מול האלימות שזרענו, בשתיקה או במעשה, בכל חלקי החברה".
הנוער הוא לא הבעיה, הוא המראה שלנו כחברה
קל להאשים את הדור. זה נוח, זה פוטר אותנו מאחריות, אבל בני הנוער של 2026 גדלים בתוך מציאות ישראלית רוויה באלימות: שיח ציבורי מתלהם, מרחב אזרחי מתוח, ושנים של מלחמה שמערערות כל תחושת יציבות וביטחון אישי. מנגד, זהו אותו דור בדיוק שבמקביל לאלימות המשתוללת, מתנדב בהמוניו ומפעיל יוזמות אזרחיות באופן מעורר השתאות.
עובדים עם נוער מתארים עלייה ברמת האלימות ובקלות שבה סיטואציות מסלימות: "מה שפעם היה נגמר בקללה או דחיפה, מידרדר היום במהירות למכות ולעיתים גם לשימוש באמצעים לפגיעה. התחושה היא של דור שחי במתח מתמשך שילוב של חרדה, חוסר אונים ושחיקה במסגרות שמבוגרים אמורים להחזיק" אומרת ברון פיש, "אם בעבר בית הספר או הקהילה היו מזהים מוקדם ומתווכים קונפליקטים, היום הפער גדל: המורים לא פוגשים את הנוער מספיק, בין היתר בשל תקופות ממושכות של מלחמה והיעדרות ממסגרות, מה שמחליש את היכולת לזהות מצוקה בזמן".
הבושה נעלמה ואשליית "מעבר להרי החושך"
נדמה היום שחלק בלתי נפרד מחבילת התקיפה הוא התיעוד, שלא לומר המטרה עצמה. תוקפים ומתעדים, עומדים מן הצד ומצלמים, משתפים ומעודדים בלייקים. "האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מתגמלים תוכן שמעורר רגש חזק ועוצמתי. ככל שתוכן כזה מצליח, כך הוא מקודם עוד יותר. בני נוער מבינים מהר מאוד את כללי המשחק. הם רואים מה מקבל תשומת לב, מה הופך לוויראלי. בתוך מציאות כזו התקיפה היא הזדמנות לייצר נראות ואף תהילה רגעית. גם מי שלא תוקף משתתף" אומרת ברון פיש. היא מדגישה כי במשך שנים האמנו שהאלימות נעצרת בקו גיאוגרפי מסוים, אבל האלימות לא עוצרת במחסומים: "כשחבורות אלימות זוכות להילה של כוח ומיתוג עברייני ברשתות החברתיות, הן הופכות למודל לחיקוי שמחלחל לכל עיר והופכת להיות הבעיה של כולנו".
הח"כים מתעוררים - באופוזיציה דורשים דיון חירום. משרד החינוך עדיין ישן
התרעות פיקוד העורף