האמא גלית אמרה בכאב עצום: "אני לא יודעת להיפרד, חלק מהלב שלי מתנתק ממני כעת ואני לא יודעת אם אפשר להחזיר אותו. אני לא מעכלת ולא רוצה לעכל ומאחלת שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוחות ויחזיק אותנו כמשפחה. אני עדיין לא נפרדת, אני מחכה שתצא מלבנון ואני אכין לך את האוכל שאתה אוהב. סליחה ומחילה אם פגעתי בך". האב, משה, ספד לו: "ליאם האהבה שלי בלב אני לא יכול להיפרד. סליחה שלא שמרתי עלייך כמו שצריך. תנוח על משכבך בשלום".
האחות דניאלה: "אחי הגדול הותרת אחרייך משפחה ענקית של חברים וחברות. כל האנשים האלו שהגיעו לפה הגיעו בשבילך לתת לך כבוד. כל השנים האלו היית שם בשבילי ובשביל קורן וסבא וסבתא וכל החברים ואף אחד לא השארת מאחור. עכשיו אנחנו לא משאירים אותך לבד".
אדיר, בן דודו של ליאם, ספד לו: "כולם אומרים לי שהערצת אותי אבל האמת היא שאני הערצתי אותך. אנשים לא מודעים לעוצמות שיש בך. צניעות וענווה שאי אפשר להביע במילים. משהו בשניהם ברא בך את הטוב בעולם. אני לא מצליח להבין שלא ניפגש,. אתה כל כך חיוני לעולם הזה וחסרים עוד כמוך. אבא שבשמיים כנראה הוריד אותך לפה למשימה אחת, ועכשיו אתה יכול לחזור. אני מבטיח לך שלקורן ודניאלה יש אח גדול שלא יזוז מהם. אתה גיבור ואני איתך לנצח".
המחנך שלו, ליאור, אמר עליו: "היית חלק מחבורה תוססת שאהבת אותם אהבת נפש והם אהבו אותך ללא תנאים, היית עמוד הטווח שלהם. גויסת עם כל כך הרבה רעל בעיניים שבסוף הקורס המפקד נתן לך את הכומתה שלו. בזכותך אנחנו יכולים ללכת היום לקניון, לקנות פרחים לשבת עם המשפחה. לא כל התלמידים נשארים למורה בלב, אתה לעד תישאר".
פישר סיפר: "רק לפני פחות משנה ליאם סיים את לימודיו, עוד כשהיה במסדרונות בית הספר, עם החברים, עם חלומות לעתיד – ליאם בחר לשים את טובת המדינה לפני הכל ולהתגייס לשירות קרבי. כזה היה ליאם, שחייו נגדעו באחת. ליאם היה אחד משלנו, עם החיוך הענק שלו, ילד שכאן גדל, כאן למד ומכאן יצא להגן על הבית של כולנו. והיום, הבית הזה כואב. המשפחה איבדה עולם והקהילה איבדה חבר יקר ועיר שלמה מרכינה ראש. ליאם, לא נשכח אותך".
התרעות פיקוד העורף