טלי, תושבת העיר, מתארת מציאות של שינוי מואץ. "פעם הייתה פה חלוקה מכבדת בין חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. היה כבוד הדדי. היום יש נהירה של קהילות שמשנות את האופי של העיר. זה לא מתחיל ונגמר בתמונה בקניון. היום זו תמונה, מחר זה לבוש ואחר כך זה כבר אורח חיים שלם". לדבריה, הקניון משרת קהל מגוון, כולל אוכלוסיות מהסביבה. "מי שלא רוצה להיכנס שלא ייכנס, אבל אי אפשר לכפות על כולם אורח חיים אחד".
המתח אינו תיאורטי בלבד. תושבת נוספת, שביקשה להישאר בעילום שם, סיפרה כי במהלך הליכה בשבת ספגה יחס עוין מצד עובר אורח חרדי. "הוא ירק עליי וקילל אותי. הייתי לבושה צנוע, רק עם טלפון ביד. הסתובבתי לשאול מה הבעיה והוא נכנס לבית הכנסת". לדבריה, בחרה שלא להגיש תלונה. טלי מוסיפה כי "יש עוד סיפורים כאלה, זה כבר לא מקרה אחד".
לדבריה, מדובר בתהליך רחב יותר. "זו כבר לא רק מחלוקת על פרסום, זו כפייה של ממש. אני מכבדת את אורח החיים שלהם, אבל הם לא יכולים להחליט איך אני אחיה". היא מתארת גם תחושת ייאוש בקרב תושבים ותיקים: "אני מרגישה שלתושבים המקומיים כבר לא אכפת מהעיר. הם השלימו עם העובדה שטבריה נכבשה. אם לא ייקחו את העיר וינהלו אותה כמו שצריך, המדינה צריכה להתערב. אי אפשר לקחת עוד עיר ולהפוך אותה לבית שמש או לערד".
המציאות, לדבריה, מורגשת גם בשטח. "העיר ריקה. הכל שומם. אין מה לעשות פה. אין צעירים, אין חיי לילה, אין פעילויות. צעירים יוצאים מחוץ לטבריה כדי לבלות. פעם הטיילת הייתה מלאה והעיר הייתה חיה, היום אתה מגיע ואין כלום".
תושב נוסף בעיר מתאר תחושה דומה. "טבריה איבדה את עצמה. אנשים מגיעים למלון ולא יוצאים ממנו כי אין לאן. זה לא רק דת וחילוניות, זו עיר שאין בה חיים".
הסערה סביב הקניון, כך נראה, היא רק קצה הקרחון. מאחוריה עומד מאבק עמוק על דמותה של העיר, בין קהילות, בין תפיסות עולם ובין עתיד אפשרי אחד לאחר. השאלה שנותרת פתוחה היא האם ניתן יהיה להשיב את האיזון, או שטבריה תמשיך להידרדר למציאות של קיטוב הולך וגובר.
התרעות פיקוד העורף