שלמות המחלקה מעל לכל
סיפורם של הל"ה מתחיל בה' בשבט תש"ח (1948), אז נפלו לוחמי מחלקת ההר בקרב גבורה. הם הובאו לקבורה ראשונית בכפר עציון, ורק כשנתיים לאחר מכן, עם הקמת המדינה, החל המבצע הלאומי לפינוי החללים לחלקה הצבאית בהר הרצל.
המסמכים החדשים חושפים ויכוח מפתיע שהתגלע בפגישה הראשונה של נציגי המשפחות השכולות. למרות הכאב המשותף, התגלעו הבדלי גישות עקרוניים בין ההורים מההתיישבות העובדת לבין הנציגים הדתיים. עם זאת, נקודה אחת הייתה מוסכמת על כולם: אחדות המחלקה. אף משפחה לא ביקשה להפריד את יקירה מהקבוצה; כולם עמדו על כך שהלוחמים שלחמו יחד, יישארו יחד גם במותם.
התקיעה ביתד מול המציאות ההלכתית
מדוע דווקא נציגי הקיבוצים והתנועות המיישבות הסתייגו מהעברת הגופות לירושלים? האופטימיות המדינית: המשפחות מההתיישבות העובדת האמינו באמונה שלמה שהגוש יחזור לידיים ישראליות בעתיד הקרוב.
תקיעת יתד מוסרית: השארת הקברים באדמת הגוש נתפסה כמעשה ציוני שמחייב את המדינה לתבוע בעלות על חבל הארץ. פינוי הקברים, בעיניהם, היה מעין "הצהרת ויתור" סופית על הבית.
מנגד, הנציגים הדתיים הציגו גישה מפוכחת יותר, חרף האיסור ההלכתי החמור על פינוי קברים. לאור חשש מחילול הקודש: הם הבינו כי ללא נוכחות צבאית יהודית באתר, הקברים עלולים להיות מופקרים ולהתחלל.
סגירת מעגל מצמררת
דבריו של מוש, "העיקר הוא המפעל בו אנו חיים", ממשיכים להדהד גם היום, כאשר חללי המערכה הנוכחית מעוררים שוב את הדיונים על מחיר האחיזה בבית ועל הערכים שבעבורם אנו נלחמים.
התרעות פיקוד העורף