העמותה פועלת לסיוע לנזקקים, לעידוד החינוך המדעי והטכנולוגי בקרב תלמידי בית הספר ולעידוד ההשכלה הגבוהה בקרב צעירים בכפרי הדרוזים בגולן, וגם לקידום ענפי הכדורגל והכדורסל. לאחרונה התבשר אבו סאלח שהעמותה תקבל את אות נשיא המדינה להתנדבות.
"הרעיון להקמת העמותה נולד באוקטובר 2024, כמה חודשים אחרי האסון", מספר אבו סאלח. "התגבשנו, תשע משפחות שכולות, והתחלנו לפעול, בהתחלה בעיקר עבור עצמנו. התכנסנו יחד כי רק מי שחווה את מה שאנחנו חווינו יכול באמת להבין אותנו, ושם הרגשנו בנוח. עם הזמן התחילו להצטרף אלינו עוד אנשים. הקמנו מרכז פעילות חברתי במג'דל שמס, ואנשים מרגישים בו טוב ומתחברים אלינו. התחלנו להוציא לפועל פעילויות ופרויקטים. החלטנו שאנחנו פועלים למען הקהילה ומחזקים אותה בתחומי הספורט והחינוך".
"הגשנו את המועמדות לאות הנשיא לפני ארבעה או חמישה חודשים. מאוד רציתי בזה, אבל לא חשבתי שנשיא המדינה בעצמו ייצור איתי קשר ויבשר לי על הזכייה. כשאתה שומע את נשיא המדינה מדבר איתך, זה מחזק אותך ונותן לך דחיפה קדימה - לא לעצור כאן, אלא להמשיך בעשייה", משתף אבו סלאח.
אבו סאלח (47), יליד מג'דל שמס, הוא בשנים האחרונות בעליה של חנות למחשבים לצד פעילותו ההתנדבותית. "כל החיים הייתי איש עסקים, עבדתי בשני מקומות במקביל וכל הזמן הייתי במרדף כדי לסדר את העתיד של הילדים שלי", הוא אומר. "פתאום, אחרי שפג'ר נהרג, מצאתי את עצמי במצב שבו אני לא מסוגל לעבוד. אני יושב מול התמונות שלנו ומול הזיכרונות, וכל מה שאני צריך זה כוח שיקדם אותי לפעמים".
עוד מוסיף: "עוד מעט יחלפו שנתיים והכאב והגעגוע רק גוברים. למדנו לחיות לצד הכאב, ואני חי מדי יום את הטראומה של לראות את הבן שלי מת לי בידיים. כל המשפחה שלנו מרוסקת. אנחנו מנסים להנציח את פג'ר בכל זמן, בכל מקום, בכל הזדמנות, בתקווה שזה אולי יקל עלינו קצת - לזכור ולהזכיר אותו בכל דרך. עשינו לו כמה פינות הנצחה במג'דל שמס. פג'ר היה שמחת הבית".
"הייתי באותו זמן בעסק שלי, לא רחוק מהמגרש", מספר אבו סאלח. "ברגע שנשמעה הפגיעה רצתי לשם. כשהגעתי, וראיתי את פג'ר, אחזתי בו. היה לו דופק, אבל הוא לא דיבר, רק חייך קצת. אני לא יודע אם זה היה אינסטינקט עצבי, או שהוא באמת שמח לראות אותי ברגע האחרון שלו. הרגשתי שהוא במצב אנוש. הזעקתי את בני המשפחה שלי, שהם רופאים, אבל כשהם הגיעו הוא כבר לא היה בחיים. אני לא מאחל לאף אחד לראות את מה שאני ראיתי. זוועה. גופות של ילדים מוטלות על המגרש. ובתוך כל זה אני רק חיפשתי את הבן שלי".
כשאבו סאלח נשאל מה הוא למד מבנו, תשובתו מפתיעה: "הדבר העיקרי שהבן שלי לימד אותי הוא ששום דבר בעולם לא שווה. אפילו חקקנו את המילים האלה על האנדרטה שלו. זה אומר שמה שלא תעשה ובמה שלא תשקיע, בסוף שום דבר לא באמת שווה את המאמץ החומרי - יש כוח מלמעלה שמכתיב לך את הדברים. מהיום שאחרי האסון אמרנו שננציח את הילדים בדרך של שלום בין כולם".
עוד מוסיף: "האחראים צריכים לבוא, להסתובב במג'דל שמס ולראות מה המצב בשטח - מה ממוגן ומה לא. אני לא מאמין שמישהו באמת מקשיב לזעקה שלנו. נראה שלא למדו לקח מאז האסון שקרה לנו לפני כמעט שנתיים. יש לנו מספיק שכל להבין מה קורה סביבנו. אנחנו נמצאים במרחק אפס מהגבול. אנשי הצפון, ובמיוחד תושבי מג'דל שמס, נמצאים בפוסט-טראומה. אין תקווה ואין עתיד. אין לי מושג מה יהיה. אנחנו רק מקווים שיהיה טוב ושיהיה שקט, שנתחיל לחזור לשגרה למרות שזה מאוד קשה".
התרעות פיקוד העורף