גרוס תיאר תחושה של אבסורד מוחלט, שבה המבוגרים מקבלים הנחיות להימנע מהגעה לאזור מסוכן, בעוד ילדים, בהם ילדים עם צרכים מיוחדים, עדיין נשלחים אליו בהסעות. "הצפון הפך להיות שטח אש, שטח הפקר", אמר בכאב. "כל המתייפייפים שאומרים שאנחנו בכיינים פה בצפון — אני גר בנהריה, אבל כמו שאמרתי, סולקתי מהעבודה בשלומי לאור המצב. הבן יכול לבוא? הוא יכול למות? זה בסדר?". לדבריו, הסכנה אינה תיאורטית, והאסון הבא כבר בדרך אם לא תהיה התעוררות: "רדואן לא יירגע עד שהוא לא יחדור ויגרום נזק. מוטב שיתעוררו שעה אחת קודם".
בעקבות המצב, גרוס הודיע למקום עבודתו כי הוא אינו מגיע ונשאר בבית עם בנו, משום שלא היה לו סידור אחר. הוא סיפר כי במשך חודש וחצי הוא ואשתו עבדו בחצי משרה כדי להתמודד עם המציאות, אך המחיר הולך ונערם: "אנחנו נשחקים גם נפשית, גם כלכלית. ובדיעבד יוצא שזה שהגדלתי ראש והלכתי לעבודה — נדפקתי. כי אם הייתי לוקח חל"ת, הייתי מקבל יותר כסף". לדבריו, התחושה היא שבמדינה שבה מי שמנסה להמשיך לתפקד נענש, המסר לתושבים ברור: "זה לא שווה להגדיל ראש במדינה. אל תלמדו. תקטין אותו, ואחר כך תקטין אותו עוד קצת".
גרוס הוסיף כי הוזמן ליום הורים בשלומי, אך אינו מתכוון להגיע בשל הסכנה. בהמשך השיחה חשף גם את הרקע האישי שמעצים את החרדה שלו: כשהיה תינוק, לדבריו, ניצל מפגיעת רקטה, בעוד המטפלת שלו נהרגה. "אני לא לוקח פה סיכונים", אמר. "כל חור בשלומי, אני מזהה כאילו זה כבר צבע אדום. זה לא ייאמן. אני אוהב את העבודה, מעריך, אבל זה ילד. הילד לפני". הוא קרא גם לראשי הרשויות בצפון להצטרף לתושבים ולא להסתפק במסיבות עיתונאים: "אומרים ‘אנחנו לא נפקיר את ילדינו’, אבל הם לא משביטים לימודים, הם לא מוציאים אוטובוסים להפגנות. תעשו משהו".
"חלקי היירוט נפלו על הילדים בדרך לגן"
רודד הסבירה כי הקהילה כולה חיה כבר תקופה ארוכה בתוך מצב "לא הגיוני ומאוד מאוד קשה". לדבריה, בתחילת הדרך עוד היה אפשר להתייחס לכך כאל תקופה זמנית שצריך לגייס אליה כוחות, אך עם הזמן התברר כי המציאות הזאת לא נגמרת: "זה עוד פעם ועוד פעם, וכל סיטואציה יותר מורכבת מקודמתה". היא הדגישה כי כברי מוגדרת כיום עם זמן התרעה של 30 שניות, בעוד שבעבר היו מצבים של אפס שניות התרעה. גם כאשר קיימת התרעה, לדבריה, מדובר בפרק זמן שלא באמת מאפשר התארגנות ראויה כשמדובר בילדים קטנים, בגנים ללא מיגון תקני ובצוותים שנדרשים לקבל החלטות בתוך שניות.
אחת הבעיות המרכזיות שעליהן הצביעה רודד היא מצב המיגון בגני הילדים. מתוך חמישה גנים, שלושה עדיין פועלים עם חדרי ביטחון ישנים מאוד, ושניים נוספים עם חדרי ביטחון מאולתרים בלבד, כאשר תהליך בניית הממ"דים נמצא רק בתחילתו. מעבר לכך, אזורי החינוך בקיבוץ בנויים עם גגות רעפים — ללא בטון — מה שהופך אותם לחדירים בפני חלקי יירוט ורסיסים. "חלקי יירוט חודרים את הרעפים ואת התקרה, או שהיא יכולה להתפרק מההדף", הסבירה. לאורך השנתיים האחרונות נאלצו אנשי החינוך להפעיל מסגרות במקלטים ישנים מתחת לאדמה, שנבנו לפני עשרות שנים ולא יועדו לשהות ממושכת של ילדים.
לקראת סיום השיחה ביקשה רודד להדגיש כי הפגיעה בילדים אינה מסתכמת רק בסכנה הפיזית. לדבריה, גם אם מצליחים להביא את הילדים למוסדות החינוך "בלי שייפגעו", ישנה פגיעה עמוקה ומתמשכת ברמה הרגשית, התפקודית וההתפתחותית. "ילדים שעוד פעם ועוד פעם המערכת נסגרת ונפתחת בכל מיני דרכים הזויות ומוזרות, עם הסיבה שזה הביטחון שלהם, כבר נפגעים רגשית, תפקודית והתפתחותית באופן בלתי הפיך, שיהיו לו השלכות שנראה בעתיד", אמרה. בכברי, שהוגדרו לדבריה כיישוב כתום, מקווים בעיקר להצליח להחזיק את השגרה — גם אם זו כבר מזמן אינה שגרה אמיתית.
אוזנה סיפר כי גם אירוע שבועות מצומצם, שנועד לתת לילדים מעט תחושת שגרה, בוטל בשל המצב. "אני לא רוצה להגיד לך איך התושבים נשמעו אתמול כשביטלנו את אירוע השבועות המצומצם כדי לתת תחושה לילדים", אמר. "כמה אפשר לקחת על הגב שלנו? כמה? איפה כולם? למה לא מתעוררים? למה לא באים? למה לא מדברים איתנו? מה אנחנו, מדינה אחרת?". בהמשך השיחה הוא אימץ את ההגדרה הקשה שעלתה בשידור — לא רק הפקרה, אלא יחס אל התושבים כאל "אשפה": "זאת בדיוק התחושה. וזה לא יום, לא יומיים, לא שבוע, וזה כבר לא חודש".
לדבריו, תושבי הצפון אינם מבקשים רחמים, אלא נוכחות, יחס ותמיכה אמיתית. הוא קרא לנבחרי הציבור מהקואליציה ומהאופוזיציה להגיע לשטח, לא רק לדבר עליו מרחוק: "אני רוצה לראות את אייזנקוט, את בנט, את יאיר לפיד, את בני גנץ, את יועז הנדל, את גולן, את ליברמן — את כולם — מזיזים את הישבן שלהם לתוך מכוניות השרד ונוסעים צפונה". לדבריו, גם אם עצם הביקור לא יפתור את כל הבעיות, הוא ישדר לתושבים שהם אינם לבד: "בואו לכאן, כנסו מתחת לאלונקה ותגידו: חבר’ה, על זה אנחנו נאבק. לא משנה מה יהיה, אנחנו פה איתכם".
פנחס הדגיש כי למרות שהאתר אינו מוגדר כקו אדום, הוא עצמו קיבל החלטה שלא לפתוח אותו לקהל מתוך אחריות אישית. "כולם מדברים איתי על כסף", אמר. "הכסף כרגע הוא דבר נכון, אבל יותר נכון זה החיים של האנשים". לדבריו, ראש הנקרה נמצאת במובלעת אזרחית: מצד אחד לבנון, מצד אחר שטח צבאי שהוכרז על ידי הצבא באזור החופים, ובתווך אתר אזרחי שלכאורה אמור להמשיך לפעול. "הרחפן לא יודע לזהות אם זה קו מקווקו או קו רציף, אם זה קו לבן או קו צהוב", אמר. "אנחנו עדיין נמצאים תמיד מעלינו".
לדבריו, אחרי ימים ושבועות של פניות אינסופיות לצבא ולגורמים נוספים, שוחח סוף סוף עם אלוף פיקוד הצפון, שלטענתו הבטיח להכריז על המקום כשטח צבאי וכאזור אדום. אלא שנכון לרגע השיחה, לדבריו, הדבר עדיין לא קרה בפועל. "ממתינים", אמר שוב ושוב. פנחס ציין כי שלושה כבר נפצעו באזור, בהם פצוע אחד במצב קשה, והבהיר כי הוא אינו מבין מה עוד צריך לקרות כדי שמישהו יקבל החלטה ברורה. "כשנפל הרחפן אתמול, אחד הדברים שכולם ניסו לברר זה אם יש שם אנשים", סיפר. "ואני אומר שאני לא יודע. אני לא פתחתי לקהל ולא הבאתי עובדים, אבל אנשים באים לתצפית".
פנחס הדגיש כי אינו יוצא נגד החיילים בשטח, אך התחושה שלו מול הדרגים המנהלים היא שאין קול ואין עונה. "יש לנו צבא מדהים, אנשים טובים", אמר, אך הוסיף כי הוא עצמו נמצא "על סף עייפות". לדבריו, רק חברת הכנסת יעל רון בן משה הגיעה לבקר ולחבק את העובדים במקום, בעוד שאף גורם אחר לא התעניין בשלומם: "אין אף אחד, לא לרוחב, לא לאורך ולא לגובה, שאפילו שאל מה שלומך, מה שלום העובדים. עד לרגע זה".
התרעות פיקוד העורף