יצא לי לשוחח עם גודוביץ כמה פעמים לאורך השנים, בעיקר סביב מוסדות תרבות שעיצב. השיחה האחרונה בינינו התקיימה בסוף 2025, כשפניתי אליו לצורך מחקר פרטי על חיי הלילה של תל אביב. גם אז, כהרגלו, הוא גלש אל סיפור חייו, תפיסת עולמו והאהבה הגדולה שלו לעיר שלא הפסיק להילחם עליה.
"רחובות תל אביב כבר מזמן חדלו להיות מקום לאנשים והפכו לזירת לחימה", אמר. "יש את הרכבת הקלה שלא רואים לה סוף, שבילי האופניים שלוקחים עוד ועוד מהמדרכות. כבר שכחו פה את הולך הרגל. במקום שהרחוב ישרת את הציבור, הוא נהיה קורבן של תכנון מנוכר ובירוקרטיה חסרת נשמה. עיר היא לא רק בטון, כבישים ותנועה – עיר היא האנשים שחיים בה, הזיכרונות שלה והאופי של השכונות שלה. כשמנפחים בניין לממדים מפלצתיים, ובסוף משאירים ממנו איזה קיר קטן כדי לקרוא לזה 'שימור' – זו לא שמירה על ההיסטוריה, זו אחיזת עיניים.
"בעיניי, זו רמאות אדריכלית שמקבלת גיבוי מהמערכת. במקום לשמור על הרוח של תל אביב ועל הזיכרון שלה, עוטפים הכל במגדלים של בטון וזכוכית בשביל עוד דירות יוקרה. העיר מאבדת את הנשמה שלה לטובת אינטרסים נדלניים. תל אביב צריכה מרחב לנשום, לא להיקבר תחת עוד ועוד זכויות בנייה. מה נשאר מהעיר הלבנה? מה נשאר מקנה המידה האנושי? תל אביב הופכת לעיר ששייכת רק לבעלי הון, וזה שובר לי את הלב כי זו העיר שאני הכי אוהב".
"כשהוא נכנס לראשונה למרוץ הוא הגיע עם לא מעט רעיונות שכבר היו מבושלים אצלי על שולחן התכנון. הוא בא מעולם אחר לגמרי. אחרי שעברנו על קווים תכנוניים ותפיסות של עיר הוא כבר הופיע לבחירות עם שפה עירונית הרבה יותר מגובשת. באותם ימים עוד הייתה תחושה שיש הקשבה, שיש אפשרות לדבר על העיר ההיסטורית לא כסיסמה אלא כעקרון עבודה. אבל משהו נשבר לאורך הדרך.
"עם השנים ראיתי איך הכיוון משתנה, ואיך מה שנתפס פעם כחזון הופך לפרקטיקה אחרת. בעיניי, התוצאה היא עיר שמעדיפה אינטרסים של הון ויזמות על פני תושבים. גם מול התוכניות שהבאתי בזמנו, כמו החזון לשיקום דרום העיר והחזרת הרחוב לאנשים, הרגשתי שהמערכת בוחרת כיוון אחר. לא מהפכה עירונית, אלא נוחות מערכתית ושקט מול יזמים חזקים. לכן פרשתי".
זה שבועט בדלי
הוא נולד בחיפה וגדל ברחוב מזא"ה פינת נחמני בתל אביב, למד בתיכון חדש בתל אביב ובפקולטה לאדריכלות בטכניון בחיפה והיה עמית מחקר באוניברסיטת טוקיו. "בתיכון חדש עיצבו לי את המוח. לימדו אותנו שאנחנו צריכים להיות הכי טובים כדי לבנות כאן משהו חדש", סיפר לי.
"כשחזרתי לחיפה, ללמוד בטכניון, חזרתי כ'תל-אביבי' שבא להראות להם מה זה, ובסוף תמיד חזרתי למדרכות העיר שלי. לא באמת הבנתי אז מה זה אומר, להיות אדריכל. הייתי בחור צעיר שרצה לקחת חלק בבנייה של המדינה החדשה, אבל חיפשתי משהו מעבר לעבודת כפיים – שילוב של היגיון ואמנות.
"אני זוכר רגע אחד בשנה א', כשישבתי ושרטטתי. פתאום היד שלי קפאה. תפסתי שהקו שאני מותח הוא לא סתם סימן על דף, אלא קיר מוחשי. בתוך הקירות האלה אנשים הולכים לחיות, לגדול ולסיים את חייהם. באותו רגע חדרה בי ההכרה שאני אוחז בכלי שיקבע איך אנשים יחיו. מאז ראיתי במקצוע הזה שליחות".
בשנים 1967-1975 כיהן גודוביץ כממונה על התכנון הכפרי במשרד השיכון. הפרויקט הבולט הראשון שיצר במסגרת זו היה בית ספר שדה בחצבה שבערבה (נחנך ב-1970). הוא תכנן גם את בית ספר שדה נעמה בשארם א-שייח' (נחנך ב-1975).
"בחצבה לא הקמתי רק קירות, הטלתי שם פצצה אידיאולוגית", סיפר. "באותם ימים במשרד השיכון הרגשתי שאנחנו טובעים בים של קופסאות נעליים מבטון, זכר למרובעות הסוציאליסטית המדכאת. רציתי לנפץ את המוסכמות ולהוכיח שאפשר לקחת פס ייצור תעשייתי ולהפוך אותו ליצירת אמנות שנושמת את המדבר. כשהדגמים של חצבה הגיעו למוזיאון ישראל, זה היה רגע של אמת לממסד האדריכלי. הם היו חייבים להודות שהילד החצוף שחזר מטוקיו לא רק מדבר בסיסמאות, אלא יוצק תוכן חדש לתוך האדמה הזאת. אלה היו שנים של המערב הפרוע באדריכלות בארץ
"הייתה לי הפריבילגיה להגיע לחולות של סיני או לערבה, ולהכריז: 'חברים, ככה בונים היום' – עם מעוף, עם חוצפה. מוזיאון ישראל לא פרש לי שטיח אדום כי הייתי חלק מהקליקה – הרי תמיד הייתי זה שבועט בדלי – אלא כי הצגתי להם משהו שהעולם עוד לא ראה: איך יוצרים אדריכלות עם נשמה ענקית דווקא מהחומרים הכי פשוטים ודלים שיש".
ב-1982 הוא קיבע את מעמדו כמי שמעז לקרוא תיגר על הסטנדרטים העירוניים כשחנך את מועדון "קולוסיאום" המיתולוגי בכיכר אתרים בתל אביב, מבנה מעגלי ועתידני שהפך לסמל של נהנתנות וחיי לילה בלב "אסון אדריכלי" מושמץ. "בהתחלה לא ידעתי מה סמי הירש וטלי עומר, הבעלים של ה'קולוסיאום', רצו ממני כי לא הייתה בארץ דוגמה למועדון מהסוג הזה", שחזר.
"סמי לקח אותי לסבב מועדונים בניו יורק, ולאחר שראינו הופעה של גרייס ג'ונס הבנתי שאני חייב לייצר מתח בין שיר לשיר, לייצר משהו בחלל הענק שיגרום לאנשים לדעת שזה מקום מיוחד שקורה בו משהו. אז באה לי ההמצאה הגאונית: החלטתי שכל הפנים של הקירות יהיה עטוף בנייר כסף מבריק ונוצץ עם עיצוב מושקע ופרוז'קטורים מסנוורי עיניים שמאירים על נייר הכסף.
"הדי-ג'יי קיבל ממני הוראות לכבות את האורות, ואז נדלק אור מאחורי הנייר הכסוף שבו יצרתי אווירה של ג'אנק, מזבלה, שהורכבה מסולמות וחבלים זרוקים. הקהל היה רוקד ופתאום האור כבה ואתה מרגיש שאתה בתוך מזבלה למשך שתי דקות. אבל עד שהצלחת להבין מה קרה, האורות נדלקו והכל חזר לקדמותו. זו הייתה אטרקציה".
לאורך עשוריו בעיר גודוביץ תכנן עשרות מבנים יוצאי דופן, שתמיד נראו כנטע זר ומרתק בנוף הבטון המקומי, תוך שהוא משלב בין אדריכלות למאבק חברתי על פניה של המדרכה התל-אביבית.
מיסיונר של תפיסה חדשה
גם מעבר לגבולות גוש דן, גודוביץ פעל כארכיטקט בעל תפיסה נועזת. הוא הותיר חותם משמעותי בתכנון בית העירייה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, לצד יצירת פרויקטים רחבי היקף למגורים ברודזיה (זימבבואה), שם יישם את תורת התיעוש המודולרי שספג ביפן, ותכנון המרכז היהודי הקהילתי במוסקבה. "הגעתי לדרום אפריקה ולרודזיה כמיסיונר של תפיסה תכנונית חדשה", הסביר.
"הראיתי להם שאפשר לייצר מגורים בכמויות אדירות בלי לאבד את הצורה והנשמה. הרגשתי גאווה עצומה שדווקא מישראל הקטנה יוצאת בשורה שמשנה את קו הרקיע של מדינות אחרות. לא הייתי סתם אדריכל שכיר, הייתי אדריכל של רעיונות שנדדו על פני יבשות".
עבודה מעניינת שלו בארץ הייתה אנדרטת אוגדת הפלדה בעיר ימית שבסיני (1977), יצירה פיסולית עוצמתית של 400 עמודי בטון שסימלו את נוכחות צה"ל בסיני.
ב-2014 נבחר גודוביץ לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של העמותה שניהלה את ארכיון אדריכלות ישראל. לאורך השנים הוא הוציא ארבעה ספרי אדריכלות, ובשנים האחרונות עלה לכותרות בעיקר כקול מחאתי נגד השינויים בתל אביב, ובמדינה בכלל. "קוראים לי פרובוקטור אבל אני פשוט היחיד שמעז לומר שהמלך הוא עירום ושהקירות שלו עקומים", הסביר כששאלתי בעניין התדמית שדבקה בו.
"אם לא הרגזתי אף אחד בדרך, סימן שלא בניתי שום דבר שראוי לזכור אותו. אם הייתי אדריכל מנומס, שיושב בשקט ומאשר מגדלים, תל אביב הייתה נראית כמו בית קברות של זכוכית ובטון כבר מזמן. אני לובש את השריון של הפרובוקטור כדי שתהיה לי הזכות לומר את האמת בפרצוף של הממסד, של היזמים ושל ראשי הערים. המקצוע הזה הפך למכונת כסף משומנת, ואני הייתי החול בתוך המכונה הזו".
ב-2015 עשה גודוביץ צעד יוצא דופן נוסף, כשנכנס לבית "האח הגדול VIP" ושהה בו עשרה ימים.
גודוביץ, שהתאלמן ב-2022 מאשתו אראלה, אדריכלית ושותפה לעבודה, הותיר אחריו שני בנים: ד"ר תומר גודוביץ, מומחה לתחבורה ציבורית, והאדריכל דקל גודוביץ.
התרעות פיקוד העורף