ישבתי כמאזין באולם הסנאט, בקרב סטודנטים וכמה פרופסורים, והייתי המבוגר שבחבורה והיחיד בה שהכיר מקרוב את שמיר כראש הממשלה. שמונה שנים עבדתי לצידו במבחר תפקידים - דובר, יועץ, ראש לשכה - ובכל זאת היה לי חשוב לשמוע מה פוסקים חוקרים ניטרליים בעניין פועלו במבט היסטורי ואילו ציונים הם מעניקים לשבע שנות כהונתו בראשות הממשלה. ראיתי, שמעתי ו... הופתעתי לטובה. יצאתי בתחושה שמרחק הזמן והמחקר נטול הפניות עושים טוב למורשתו של מי שכונה בזדון בפי מבקריו "שב ואל תעשה". הגעגוע גבר.
פרופ’ מתניה התרכז בדברי הפתיחה שלו בעיקר ב"מנהיג שהוא אדם בודד, מוקף ביועצים, ובבדידותו עליו לקבל את ההחלטות. עצות יש הרבה, אבל אין משאבי כסף ומשאבי אנרגיה לבצע כל דבר. מכאן חשיבותה של ההחלטה. החינוך, ההשכלה, הניסיון והמורשת של המנהיג מביאים אותו להחלטה הנכונה. מראש הממשלה אנו מצפים שיקבל החלטה עכשיו וישלם מחיר עכשיו - בלי שיקול פוליטי".
לדברי ליטמן, שמיר לא היה נואם גדול, לא סחף אחריו המוני מעריצים: "עשה את מה שעשה בדרכו השקטה, כאיש של מעשים, נטול אמביציות, בלי חישובי הישרדות פוליטית ומה יגיד הציבור". והוא סיכם: מה שהניע את שמיר היה השאיפה לדבוק באידיאולוגיה שלו, שלמות ארץ ישראל ושלמות העם.
ממקום מושבי בקהל חשבתי בליבי, שלא בכל הערכותיו ליטמן מדייק. ראש הממשלה שמיר למד במהרה להסתגל לתקשורת, להבין את חשיבותה כהכרח, כחלק מהמשחק. הוא אף הרבה להעניק ראיונות ושיחות רקע לעיתונאים (מסוימים!). הייתה לי הזכות להפיק את קובץ נאומיו תחת הכותרת "נאום ראש הממשלה" ואף להשתתף בכתיבת רבים מהם. אכן, שמיר היה חסכן במילים, מאופק, חף ממליצות, אבל חד, נוקב ואמין. תמיד האזינו לו בשקיקה.
"שליחות עמוקה ואחריות אישית הניעו אותו", אמרה המרצה. "היה בו שילוב של משה רבנו ויהושע בן נון - החזון ומימושו. משה מוליך את בני ישראל במדבר אל ארץ לא נודעת, יהושע הוא איש של כיבוש ואדמה".
ד"ר פרידמן קבע קצרות: "שמיר בחר בשיקול הנכון במלחמת המפרץ. החלטתו הייתה נכונה, שהרי למלחמה היו השלכות גם ברמת יחסינו עם ארצות הברית". ואילו פרופ’ מתניה סיכם בפשטות: "ארץ ישראל, עם ישראל, אחדות ישראל - זה היה העיקר אצל יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי".
התרעות פיקוד העורף