לדבריה, בזמן יציאת תלמידים מבית הספר הופעלה התרעה, והילדים הוחזרו למרחבים מוגנים. "עמדתי בשער וראיתי ילדים רצים למיגוניות, הורים עם ילדים על הידיים. היו כאלה שנשארו בחוץ כי לא היה מקום. אלה חוויות שמתישות את הנפש".
עציון מותחת ביקורת על כך שלמרות האירועים החריגים, ההנחיות לא שונו באופן משמעותי. "נתנו יום אחד בבית, אבל לא שינו הנחיות. אנחנו עדיין צהוב. מבחינתי זו סוג של סתימת פיות". לטענתה, כ-50% מההורים באזור עדיין אינם שולחים את ילדיהם למסגרות. "הורים לא רוצים להיות בסיטואציה הזאת. אנשים מפחדים. אתמול ילדים יכלו להיהרג. למה מחכים?".
לדבריו, התושבים אינם מחפשים מענקים נקודתיים אלא פתרון ארוך טווח. "אנחנו לא רוצים גיפט קארד ולא רוצים שייתנו אלפיים שקל כדי לסתום את הפה. אנחנו רוצים לעבוד, לפרנס את עצמנו. תעזרו לפתוח עסקים מחדש ותתחילו לחשוב איך משקמים את הצפון".
זנטי מזהיר כי ללא שינוי ממשי, משפחות צעירות לא יישארו באזור. "אנשים עושים חשבון למה להישאר בשומרה. אם אין עבודה ואין ביטחון, למה שצעירים יבנו פה בית?". הוא גם מותח ביקורת על הסיוע הממשלתי ועל הפער בין ההצהרות למציאות בשטח: "אומרים העברנו כסף, אבל לי כתושב אני לא רואה כלום".
את תחושת התסכול הוא מסכם במשפט חריף: "ימי סאלח שבתי נגמרו. אי אפשר לעבוד על האנשים. אם אתם רוצים שנמשיך להחזיק את הגבולות, תנו לנו מענה. ואם לא, תגידו שאין צורך בנו".
למרות הכעס, שלושת התושבים חוזרים על מסר דומה: הדרישה שלהם אינה להטבות מיוחדות, אלא לחיים בסיסיים של ביטחון ויציבות. "אנחנו לא מבקשים נדבות", מסכם זנטי. "אנחנו מבקשים לחיות בשקט ובכבוד".
התרעות פיקוד העורף