בשבוע הקרוב יצעד מצעד הגאווה בירושלים ובשבוע אחריו זה של תל אביב. כמו בכל חודש יוני ברחבי העולם, מדובר בחודש שבו אוכלוסיית הלהט"ב חוגגת היכן ואיך שהיא רק יכולה את הנראות והחופש של אנשיה - כדי להיות חלק אינטגרלי ולגיטימי מהמגוון האנושי בכל מקום, ולהיות גאים בזהותם המינית.
אבל המאבק המתמיד של להט"בים בישראל ובעולם למען שווייון וסובלנות הוא ממש לא רק מול החברה ההטרו-סקסואלית. בתוך קהילות הלהט"בים כמו בכל חברה אנושית בזעיר אנפין, יש מאבקים פנימיים של קבלה והכלה. אחד הנוגעים ללב שביניהם הוא המאבק של להט"בים שהתבגרו.
ההזדקנות אינה יפה בעיני החברה של ימינו, המקדשת את הנעורים. הכבוד שנרכש בימים עברו לזקנים, עבר מזמן מהעולם המודרני. במקרה הטוב, והמעליב כל כך, הזקנים בחברה שלנו נתפסים "חמודים", כמה נורא, ולא כמגדלור של הערכה לניסיון חייהם העשיר. כשזה נוגע לאנשים שהדרך להקמת משפחות לו רצו בכך לא היתה סלולה עבורם, וגם לא הדרך לקבלה ולהבנה חברתית - ההזדקנות לא פעם מאתגרת במיוחד.
ההזדקנות של רבים במציאות הקשוחה הזאת הופכת מאתגר של כל אדם מזדקן מול עצמו ומול חלקו במשפחה ובחברה, לא פעם למועקה קשה ותחושה שסיימת את חלקך בקבוצת השווים שלך בטרם עת. הזיקנה הופכת לא פעם בחוגי להט"ב, במיוחד בקרב גברים, למעין ז'אנר של פנטזיות מעוותות מציאות מצד צעירים, כשגם מבוגרים שבסך הכל מחפשים חברה, קבלה ואהבה ואינם מעוניינים לשחק את המשחק הזה - מוצאים עצמם לא פעם נשאבים אליו. הצעירים הלהט"בים לא נותנים מקום. לא לקמט, לא לשערה לבנה ולא לכרס, וקשה להאשים אותם.
קשה, או לפחות מאתגר, לגדול כאדם שנמשך לבני מינו. כך היה, כך יהיה. זה נכון שבעתיים בחברות מסורתיות אבל נכון גם בחברות ליברליות. להט"בים היו ויהיו מיעוט בחברה האנושית ותמיד יצטרכו להאבק במידה כזאת או אחרת על מקומם, פשוט כי הרוב מכתיב תמיד מהי "נורמליות" ואדם שנולד הומו או ביסקסואל, טרנס או קוויר, תמיד ינווט בתוך המתח הזה את חייו. זה מספיק קשה כשאתה צעיר, אז למי יש סבלנות לאלה שכבר עברו את זה וחווים בפרק השלישי של חייהם דחייה חברתית מהסוג שלא חשבו שיצרכו להתמודד איתו שוב, במהלך חיים שגם כך היו רצופי מאבקים.
להט"ב זהב
השבוע התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס "להט"ב וזִקנה – אתגרים, צרכים ומקורות חוסן". הכנס העלה אל קדמת הבמה את אותה אוכלוסייה שכמעט ואינה נוכחת בשיח הציבורי בישראל: להט"ב בגיל השלישי. הכנס, ביוזמת קהילת "להט"ב זהב", עסק בבדידות, בזקנה, בזהות, בקהילתיות ובצורך הדחוף בפיתוח מענים מותאמים לאוכלוסייה המזדקנת בקהילה הגאה, אבל יותר מכל, הוא חשף סיפורי חיים של דור שנאלץ במשך שנים לחיות בהסתרה.
"החשש היה שילדיי יופרדו ממני"
47% מהלהט"בים בגיל השלישי בודדים לעומת 29% באוכלוסיית המבוגרים הכללית
כיום הוא מדבר על "הארון הכפול" של להט"ב מבוגרים, גם הסתרת הזהות המינית או המגדרית וגם ההתמודדות עם גילנות. "התחושה שאין לך עוד מקום, לא בקהילה הגאה הנשלטת לעיתים על ידי פולחן נעורים, ולא במערכות השירות לזקנים שאינן מותאמות ללהט"ב, מעצימה את הבדידות". לדבריו, קיים צורך דחוף בפיתוח שירותים מותאמים ורגישי־זהות, כולל הכשרות לצוותי רווחה ובריאות ואף פיתוח מסגרות דיור מוגן מותאמות לקהילה הגאה, בדומה למודלים שכבר קיימים בעולם.
המסר המרכזי שעלה מהכנס היה ברור: הזִקנה אינה מוחקת זהות. גם בגיל השלישי אנשים מבקשים להרגיש שייכים, אהובים ונראים. עבור רבים מבני הקהילה הגאה בישראל, זו כבר אינה רק שאלה של איכות חיים, אלא של האפשרות להזדקן בכבוד, בביטחון ובתחושת בית.
התרעות פיקוד העורף