לדבריו, הפגיעה רחבה הרבה מעבר לענף התיירות. "כולם מסתכלים על הצימרים ועל המלונות, אבל גם עסקי שירותים, טיפולים, מסחר ועסקים קטנים אחרים קורסים. בעל מסעדה בקריית שמונה שחזר לעבוד אחרי הפינוי, גייס עובדים והתחיל להשתקם, צריך עכשיו להתניע את העסק מחדש בפעם השנייה. לרובם כבר אין את הכוחות ואין את הכסף".
לרנר מזהיר גם מפני תהליך עמוק יותר. "עשינו בדיקה בין החברים שלנו באזור. יותר מ-70 אחוז מהם כבר לא גרים כאן או לא מתכוונים לחזור. אלה האנשים שמחזיקים את הצפון חברתית וכלכלית. ברגע שהם בנו את החיים שלהם במקום אחר, לא בטוח שהם יחזרו".
לדבריו, גם הספקים כבר חוששים להגיע לאזור. "יש ספקים שלא מוכנים להיכנס לכאן בכלל. אחרים דורשים הזמנות מינימום שלא משתלמות לנו. כל היום אתה עסוק בלמצוא פתרונות במקום לנהל עסק". אחרי שנים של חיים בגליל, הוא מודה כי לראשונה החל לשקול לעזוב. "אמרו לנו לחזור אחרי הפינוי, הבטיחו שיהיה בסדר. אבל היום אני כבר לא בטוח. זוג צעיר לא יבוא לגור כאן גם אם יציעו לו בית בחינם. אנשים רוצים ביטחון".
לדבריו, מדובר בנזק עצום. "אנשים סוגרים אצלנו שנה מראש. אלה משפחות גדולות וקבוצות שלוקחות עשרה, חמישה עשר ואפילו עשרים חדרים. עכשיו הן מבטלות. כל ביטול כזה שווה עשרות ומאות אלפי שקלים. בסוף מדובר במיליונים".
הוא מתקשה להבין את הנתק לדבריו בין מקבלי ההחלטות למציאות בשטח. "אני מזמין את כל חברי הכנסת להגיע לכאן, לא לסיור של שעה עם מצלמות. שיבואו לישון כאן. שישמעו את הרחפנים, את התותחים ואת הילדים שלא מצליחים לישון בלילה. אי אפשר לקבל החלטות מירושלים על אנשים שחיים במציאות אחרת לחלוטין".
גם העבודה עצמה מתנהלת בצל התרעות בלתי פוסקות. "אני עובדת במרתף והבן שלי צועק לי שיש יירוט. אני רצה לממ"ד, חוזרת לעבוד, ושוב רצה לממ"ד. ככה נראה יום עבודה". לדבריה, בעלי העסקים כבר זועקים שנים לעזרה. "אנחנו לא רוצים לשבת בבית ולקבל מענקים. אנחנו רוצים לעבוד. אבל אם אין לקוחות ואין ביטחון, חייבים לתת לעסקים גלגל הצלה".
לדבריה, גם הפגיעה הנפשית הולכת ומעמיקה. "אני רואה את הילדים ואת החברים שלהם שחזרו ממילואים. חרדות, בעיות שינה, קשיים נפשיים. אנחנו צריכים לשקם את העסקים, אבל אנחנו צריכים גם לשקם דור שלם".
התחושות הקשות לא נגמרות שם, בעלת מתחם אירוח ביישוב נטועה, שביקשה שלא להזדהות בשמה, מספרת כי מאז חידוש הלחימה העסק סגור לחלוטין. "אנחנו מבקשים מאנשים לבטל את החופשות שהם הזמינו כי אנחנו לא רוצים להטעות אותם. יש פה רחפנים, יש תותחים, הכל סגור. אי אפשר לטייל, אי אפשר לצאת למסעדה, אי אפשר ליהנות".
לדבריה, המכה העיקרית היא כלכלית. "קיבלנו מקדמה של 20 או 30 אחוז בלבד על חודש מרץ, ומאז כלום. אנחנו כבר ביוני. הקופות ריקות. הארנונה ממשיכה לרדת, החשבונות ממשיכים להגיע, אבל הכנסות אין". היא מוסיפה כי רבים מבעלי העסקים כבר מיואשים. "אנשים מביאים כסף מהבית כדי להחזיק עסקים סגורים. זה מצב שלא יכול להימשך. הרבה כבר הודיעו שלא יחזרו".
בסיום כל השיחות חוזרת אותה תחושה. לא רק פחד כלכלי, אלא חשש אמיתי לעתידו של האזור כולו. "אנחנו לא מבקשים נדבות", מסכם שושני. "אנחנו רוצים לעבוד. רוצים לגדל כאן ילדים. רוצים להמשיך לחיות בגליל שאנחנו אוהבים. אבל אם המדינה לא תהיה איתנו עכשיו, ביום שאחרי כבר לא יישאר כאן את מי לשקם".
התרעות פיקוד העורף