"המורה הנדהמת אמרה לי: 'מעולם לא ראיתי ילד כזה קטן מסוגל לכתוב חיבור כזה', והגישה לי את הדף. אמיר כתב עליו חיבור לתפארת, עם רווחים ופסקאות, אבל הכל בג'יבריש. הוא גם גיוון, פעם ארבע אותיות, פעם שלוש, והכל בעברית. המורה כל כך התרשמה, שהיא העבירה את החיבור למורה יהודייה שלימדה בבית הספר עברית, וגם היא, כך סיפרה לנו, אמרה שזה משהו מיוחד".
כזה היה אמיר. הוא תמיד ידע להסתדר, ליפול על שתי הרגליים. "קראנו ליכולת הזאת 'החיוך עם הגומה'", אומרת אמו וקולה נשבר בדמעותיה. "כי אמיר ידע להשתמש בה ולהתחבב על כולם".
ובפעם אחרת הוא רצה קעקוע. "אמרנו, אין מצב, כי גם ככה הייתה לו תקופה שהוא אהב חולצות גזורות וג'ינס מהוה", נזכרת סיגל. "אמרתי לו, אתה לא יכול ללכת ככה, אתה נראה כמו ערס. אבל אמיר התעקש, ואז הוא שכנע את אחותו ואותנו שחייבים קעקוע משפחתי. וכך מצאנו את עצמנו עושים קעקוע משותף".
באפריל האחרון, בערב יום הזיכרון, הוקרן הסרט הדוקומנטרי "לב של לוחם", המנציח את סיפור חייו וגבורתו של רס"ל אמיר פישר ז"ל, לוחם ביחידת דובדבן שנפל בכפר עזה. הסרט היפהפה מציג את סיפורו הייחודי של פישר ככדורגלן שהתחנך בחו"ל ועצר קריירה מבטיחה כדי להתגייס לקרבי, ומתאר את הרעות וההקרבה, אומץ ליבו וחייו האישיים. דמותו של פישר העולה ממנו, רגישה מחד ועוצמתית מאידך, סחפה רבים. גם אני צפיתי בו והתרגשתי מאוד. "הסרט מנסה להבין את הבחירה לעזוב את החלום שהיה לו מגיל קטן, להיות שחקן כדורגל, לעלות לארץ ולהתגייס", מתאר עמרי, יוצר הסרט וחברו הטוב ליחידה. "הוא היה הלוחם הכי טוב בצוות, קשוח ונחוש, ומצד שני, היה איש משפחה טוב לב, רגיש ומלא אהבה". הסרט הוקרן בערוץ 13, בהקרנות פרטיות ובבתי ספר וזכה לעשרות אלפי צפיות ותגובות מרגשות. "הדהים אותי שאנשים שצפו בו אמרו שהם בפעם הראשונה בחייהם מתגעגעים לאדם שהם לא הכירו", אומר עמרי, "זה מאוד נגע בי".
כל נופל הוא עולם ומלואו, וגם אמיר פישר היה כל מה שהורים, חברים ובת זוג מבקשים: חכם, מצחיק, חברותי, מדויק, אוהב, חולם, מסמן ומשיג. "אני קוראת כתבות על הורים אחרים שהילדים שלהם נפלו, ותמיד זה נשמע מאוד דומה", אומרת אמו סיגל. "לפעמים אתה אומר, מה, כולם היו כאלה? כי אף אחד לא רוצה שיחשבו שמאדירים את הנופלים לאחר מותם. אבל אנחנו ממש לא ניסינו לתאר את אמיר כקדוש. גם שרון תמיד אומר בהרצאות עליו: אמיר לא אהב ללמוד ובסופו של דבר הוא גם היה שטותניק, אבל במהות שלו, בלב שלו, הוא היה יחיד ומיוחד".
שרון: "הוא היה מאוד ישר עם עצמו. תמיד אמר, אם זה לא מדויק לי, אז אני לא אעשה את זה. כך הוא נהג גם בפעילות הצבאית. אם משהו לא הלך כמו שצריך, היה חשוב לו לתחקר, ללמוד מטעויות, להבין איפה היו תקלות ואיך להשתפר. הדברים הלא ברורים היו אצלו ברורים מאוד. הוא היה אחר".
אמיר פישר ז"ל ("אמירון" בפי הוריו) נולד בנס ציונה, אח צעיר לאור, כיום סטודנטית לרפואה בת 26. כשהיה בן 6 עברה המשפחה לרומניה, ולאחר שלוש שנים לגאנה שבמערב אפריקה. אהבתו הגדולה הייתה משחק הכדורגל. "ברומניה הוא לא היה מבריק בתחום", מחייכת אמו. "הוא היה צ'אבי כזה, ודווקא בגאנה הוא התחיל יותר לפתח את עצמו והצטרף לקבוצת שחקנים אמריקאים. כהרגלו הוא השקיע את כל כולו בכדורגל, ושיחק גם בשבתות וגם בעזרת מאמן פרטי שקידם אותו מאוד. הוא תמיד אמר לנו, אני אהיה שחקן כדורגל מקצועי. אתם עוד תראו".
שרון: "בסופו של דבר הוא הגשים את החלום. בכיתה י"א הוא עבר לארצות הברית לאקדמיה לספורט, אבל חזר אחרי חצי שנה כי הרגיש שהכדורגל שם לא מספיק מקצועי. ואז הוא לקח סוכן ששלח אותו לבחינות בספרד ובאנגליה ומצא קבוצה בצ'כיה שבחנה אותו והוא התקבל. יום אחרי שסיים את התיכון כבר היה על המטוס לצ'כיה וגר שם לבד, ושיחק והגשים את החלום".
הוא כבר היה על סף חתימת חוזה, כשפגש במסיבת בית את ליאור, והשניים הפכו לבני זוג. דרכה הוא הכיר חברים מישראל שדיברו על גיוס לסיירות ועל ימי גיבוש. "לא ידענו שהוא בכלל מדבר על הנושאים האלה, עד שיום אחד הוא התקשר ואמר שהוא מתכנן לבוא לגאנה בפגרת אימונים כדי לדבר איתנו", מספרת אמו. "קנינו לו כרטיס והוא הגיע, הושיב אותנו ושאל: 'מה תגידו אם אעלה לארץ ואתגייס לצבא?'".
למעלה משנה הספיק פישר לשרת בשלדג, עד שעבר לשרת ביחידת דובדבן. "הוא התעלף בניווט, ובגלל שלקח לו כמה ימים להתאושש הוא פספס חלק חשוב בהכשרה. אמרו לו, אתה יכול לחכות למחזור הבא כי אתה מתאים ליחידה, אבל אמיר העדיף לגשת למיונים ולעבור לדובדבן". זה לא היה דבר של מה בכך, להצטרף לצוות 40 שכבר היה מגובש באמצע המסלול, אבל ההורים מספרים שאמיר מצא מיד את מקומו, התחבר לחיילים ביחידה וזכה לכינוי החיבה "פיש". תקופת השירות ביחידה הייתה המאושרת בחייו, וחבריו לצוות היו לו כאחים. ואף שהיה בישראל בגפו, הוא היה החייל הבודד הכי לא בודד שיש. "הוא נכנס לחברים שלו ללב והיה אהוב על כולם", אומר שרון, "הוא היה כל כך מחובר ומחויב, תמיד עזר ודאג לכל אחד, לקח על עצמו את המשימות המאתגרות ביותר וראה ביחידה את מרכז חייו".
סיגל: "הוא היה אמיץ וגיבור ומעולם לא פחד. הייתי שואלת אותו, אתה לא מפחד כשאתה נכנס לפעילות? והוא אמר לי, לא. כשהייתי מתקשרת לפני פעילות, הוא היה אומר לי, אני לא יכול להפעיל רגש לפני שאני יוצא, אני לא יכול לחשוב עלייך בזמן שאני במודיעין ואוסף מידע. בכל ערב הייתי מתקשרת אליו, שואלת, מה קורה היום. והוא היה אומר, הכל בסדר, הולכים לישון. לי ולו היה ברור שהוא משקר, אבל היה חשוב לי לשמוע את הקול שלו לפני שהוא יצא לשטח. ואם כבר ידעתי שהוא יוצא לפעילות, הוא היה אומר, אנחנו רק כוח מאסף, אנחנו לא עושים כלום היום. זה קצת עזר".
שרון: "ליאור הייתה כל עולמו. רק אחרי 7 באוקטובר הבנו עד כמה הם היו קרובים. אם היינו צריכים לדבר והוא לא היה זמין, היינו פונים אליה. היא הייתה ונותרה ערוץ מקביל. היום אנחנו אומרים, לפחות הוא הספיק לאהוב, להיות נאהב ולחוות זוגיות משמעותית".
בשבת 7 באוקטובר שהה אמיר בבסיס ליד ירושלים. כשהחלה המתקפה הרצחנית על יישובי העוטף, הוקפץ עם יחידתו ליישובי הדרום. לפני כן הספיק לעדכן את חברתו ואמו שהוא בדרך לכפר עזה. ושם עבר עם הצוות בין הבתים כדי לטהר אותם ממחבלים. שלושה בתים הם הספיקו לעבור, ובדרך לבית הרביעי נתקלו במארב. אמיר, שיצא ראשון, נפגע מהאש ונהרג במקום. "בעבודה השוטפת בדובדבן מחלקים אותם לתפקידים", אומרת האם. "הראשון שפורץ לבית עושה סיבוב, ואמיר היה זה שנכנס ראשון ופגש במחבל. מספר שתיים שהיה צמוד אליו סיפר לנו שהוא רצה להגיד לאמיר שנגמרה לו התחמושת. אז הוא הניח עליו את היד, ובדיוק באותה השנייה אמיר נפגע ונפל. השאלה הראשונה ששאלתי אותו הייתה אם הוא לא סבל, והחבר שלו אמר לי שלא, כי הוא מת מיד".
שרון: "אמיר וחבריו נכנסו לכפר עזה על דעת עצמם, כמו כוחות גרילה. לא הייתה פקודה באותו בוקר, כי לא היה פיקוד. הם פשוט הבינו שיש בעיה וקפצו ראשונים יחד עם כל הכוחות המיוחדים שנכנסו להציל את האזרחים. ולכן כל כך הרבה חיילים מהיחידות המיוחדות נהרגו באותו יום, כי שאר הכוחות נשארו מאחורי הגדר וחיכו. אמיר והצוות שלו ידעו מראש שהם נכנסים לשטח אש, ואני מניח שבסיטואציה הקשה שנוצרה שם הם הבינו היטב מה ההשלכות. אני אומר תמיד, שגם אם אמיר היה יודע מראש שככה הוא ייהרג, הוא היה עושה את זה שוב ושוב, כי מבחינתו, להציל תושבים ואזרחים הייתה המטרה העליונה. מאוחר יותר התושבים בכפר עזה סיפרו לנו שברגע שאמיר וצוותו נכנסו לשם, המחבלים הפסיקו לטבוח בהם והתחילו להתגונן".
בבוקר ראו שהטלפון הפסיק לזוז. "לא היינו רגועים, אבל אמרנו, הוא בחיים, בטח נגמרה לו הסוללה", מספרת סיגל. "כבר היינו בבית בישראל. התקשרתי לאור, אמרתי לה, לכי לישון ואני אעדכן אותך כשאמיר יתקשר. זה היה לילה ללא שינה. הלכתי להתקלח ואני ממש זוכרת את עצמי בוחרת בגדים של בית במקום פיג'מה, למקרה שמישהו ידפוק בדלת. ואז דפקו בדלת".
שרון: "סיגל אמרה לי, אל תפתח, אולי זה מחבלים". סיגל: "אני בודקת בעינית ואומרת לשרון, אני רואה מדים. שאלתי, מי זה, ואמרו, קציני נפגעים מהצבא. שרון שמע, וצעק, וברח לחדר בבכי. ואחר כך חזר ואמר להם, רק תגידו לי שהוא פצוע. והם אמרו, ממש לא. ועמדו מולו, ולא ידעו כלום חוץ מהעובדה שהוא נפל".
היה צריך למהר ולהודיע לאור, ואחר כך לליאור ולמשפחה המורחבת. "הייתי בהלם מוחלט", אומר שרון בשקט. "אני זוכר את עצמי מסתכל על סיגל לראות איך היא מגיבה, ופועל על אוטומט. סיגל התקשרה לאור והודיעה לה. היה צריך לארגן כרטיסי טיסה, אז היא יצרה קשר עם יושב ראש אגודת הסטודנטים הישראלים בבודפשט, שדאג להעלות אותה על המטוס הראשון לישראל".
ואחר כך סיפרו לליאור. "התקשרתי אליה, סיפרתי, היא התחילה לצרוח וניתקה את הטלפון. ואחרי חמש דקות התקשרה שאגיד לה שוב, כי היא לא הייתה בטוחה ששמעה נכון".
"הכי קשה זה החגים", אומרת סיגל, "וברכות בימי הולדת. אנשים אומרים, איך אפשר להגיד לך מזל טוב, עם כל ברכה מתחילים לבכות. ואני אומרת, תכתבו מה שתרצו, ואני אבין. דווקא בגלל זה הצעירים נורא מדויקים, כי הם כותבים את מה שיש להם על הלב. הם חשופים יותר. הם אומרים לי מזל טוב ליום ההולדת בגלל היום שנולדתי, לא בגלל מה שקרה לי".
התרעות פיקוד העורף