"ליונתן היה חלום ענק, שיכירו את האמנות, את הציורים ואת מותג החולצות שלו", מסבירה אילת סמרנו. "מה שאני עושה היום זה להפיץ את החומרים שלו בעולם, וזו הגשמת החלום שלו, בשמו. לחברים שלו היו המון סיפורים מיוחדים עליו. אספתי את הזיכרונות האלה וכתבתי מהם ארבעה סיפורים שהדפסתי בספרונים. בתערוכה בפארק המסילה אנחנו נמכור את החולצות, הכובעים והתיקים עם הציורים שלו, וגם את הספרונים האלה.
"מבחינתי, יש כאן שליחות: כל ילד או נער שיקראו את הספרון עם הסיפורים המיוחדים מהחיים של יונתן יקבלו מהם השראה ומוטיבציה. הסיפורים עליו מוכיחים שהכל אפשרי, שלא צריך לפחד לחלום ולעשות. יונתן לא פחד מכלום בחיים שלו. כל מה שהוא רצה להגשים, הוא פשוט קם ועשה".
כישורים מגיל אפס
יונתן סמרנו נולד וגדל בתל אביב. לדברי אמו, הוא גילה כישורי אמנות מיוחדים מילדותו המוקדמת. "מגיל אפס יונתן היה מוכשר מאוד", היא מספרת. "כשהיה בן 9, הוא סבל מאוד בשיעורי אמנות בבית הספר היסודי. בכל יום שלישי היו להם שעתיים של אמנות, וזה הפך לסיוט קבוע. בכל שבוע מחדש הייתי מקבלת טלפונים והודעות לעבודה: 'יונתן מפריע', 'יונתן לא לומד'. יום אחד הגעתי לבית הספר ואמרתי למורה: 'יונתן לא נכנס יותר לשיעורי אמנות. אני לא רוצה לקבל יותר טלפונים לעבודה. מאמנות הוא כבר לא יצא פרופסור, והכל בסדר'. סיכמנו שהוא יעשה משהו אחר במקום להיכנס לשיעור בכיתה".
"כשבאתי לאסוף אותו בסוף היום, המורה ניגשה אליי בהתלהבות ואמרה: 'היה נהדר! אני רוצה שתבואי לראות איזה ציור יונתן צייר'. הופתעתי ושאלתי אותה: 'איך הוא צייר? הרי סיכמנו שהוא לא נכנס לשיעור'. היא ענתה: 'נכון, הוא לא נכנס לשיעור. שאלתי אותו מה הוא רוצה שנעשה במקום, והוא ענה לי, "אני רוצה לצייר ציור". זה היה סוג של מסר למורה. ברגע שהוצאנו אותו מהמסגרת הנוקשה של השיעור, הוא בחר בעצמו לצייר".
"אנשים שהסתכלו על הציור לא האמינו שילד בן 9 צייר דבר כזה. יונתן היה אומר לי על הציורים: 'אמא, תשמרי אותם. יום אחד אני אהיה מפורסם כמו ואן גוך'. לא חשבנו שהוא יתפרסם בנסיבות טרגיות כאלה".
יונתן למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ופעל בתחומי יצירה שונים. "הוא היה מסוג האנשים שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב", מספרת אילת. "הוא היה יצירתי להפליא. המשיך לצייר, ניגן בתופים ובגיטרה, תמיד היה חייב לעשות משהו. בכל פעם הוא בחר תחום אחר והיה הכי טוב בו. בגיל 12 הוא כבר התחיל להפיק מסיבות. בעלי מועדונים בתל אביב היו רודפים אחריו ומתחננים: 'בוא תפיק אצלנו מסיבה', כי הוא היה מביא איתו מאות בני נוער".
"בעל המסעדה עמד בקופה, והבת הקטנה שלו, שהייתה בערך בת 8, הצביעה עליי ואמרה לו: 'אבא, זאת אמא של יונתי'. הסתכלתי עליה בהלם ושאלתי אותה מאיפה היא בכלל מכירה אותו. ככה זה היה, הייתי הולכת ברחוב בתל אביב ואנשים היו לוחשים 'זאת אמא של יונתי'. כולם בעיר הכירו אותו, לא משנה באיזה גיל".
ב-2023 החליט סמרנו להתחיל בהפקת מסיבות קונספט. "היה לו חשוב לנפץ את הסטיגמה שחיי לילה חייבים להיות קשורים לסמים ואלכוהול", מסבירה אילת. "הוא אמר לי, 'אמא, מסיבה זה קודם כל מוזיקה. יש המון אנשים שרק רוצים לבוא ולרקוד, אבל נמנעים מלהגיע למועדונים בגלל האווירה הזו'".
"הוא רצה ליצור משהו שונה ולפנות לקהלים חדשים. באירועים הוא לקח על עצמו הכל: מעיצוב התפאורה ועד לעיצוב חולצות מיוחדות לאירוע. את החולצות הוא היה מוכר לפני המסיבה במהדורה מוגבלת של מאתיים יחידות. הוא היה עקשן בעניין ואמר 'אני לא מוכר אפילו חולצה אחת מעבר לזה. כשאנשים יבינו שקשה להשיג אותן, הן יהיו מבוקשות מאוד, ויום אחד זה יהפוך למותג'. וכך בדיוק היה".
מנוף לחץ קריטי
כשהחלו מתקפת הרקטות ופשיטת מחבלי חמאס למתחם המסיבה, סמרנו ושניים מחבריו ניסו להימלט לכיוון קיבוץ בארי. סמוך לשער הקיבוץ נקלע הרכב שבו נסעו למארב מחבלים. סמרנו נפצע מירי, והקשר עימו אבד.
"אחרי שלושה ימים הגיע אלינו סרטון, ממש במקרה", משחזרת אילת. "בהתחלה ראינו רק חלק קצר שבו רואים את הירי על הרכב. במשך אותו יום, תוך 24 שעות, בכל פעם נשלח אלינו עוד קטע מהסרטון, עד שהרכבנו את התמונה והבנו שהוא כנראה נחטף. אבל לא היה לנו עדיין אישור רשמי מהרשויות. רק ביום שישי, כמעט שבוע אחרי הטבח, נציגי המדינה הגיעו אלינו והודיעו לנו רשמית שהוא מוגדר חטוף". ב-3 בדצמבר הודיע צה"ל למשפחתו של סמרנו כי הוא נרצח וגופתו מוחזקת ברצועת עזה.
בפברואר 2024 הותר לפרסום תיעוד ממצלמות האבטחה של קיבוץ בארי, שבו נראה רכב לבן עוצר ליד גופתו של סמרנו המוטלת על הכביש. מהרכב ירדו שני גברים; אחד מהם זוהה מאוחר יותר על ידי גורמי הביטחון כפייסל עלי מוסאלם אל-נעימי, עובד סוציאלי המועסק בסוכנות אונר"א של האו"ם. חשיפת המקרה עוררה סערה ובעקבותיה פתחו אילת וקובי סמרנו במאבק ציבורי ודיפלומטי נגד מוסדות האו"ם. פעילותם התמקדה בדרישה להכיר באחריות אונר"א למעשי עובדיה ובקריאה להפסקת המימון הבינלאומי לארגון.
"אם זה לא היה משמש מנוף לחץ, הייתי מתרכזת רק בחמאס ואומרת לעצמי שנטפל באו"ם ביום שאחרי. אבל ראיתי בזה מנוף לחץ קריטי, וזה מה שצעקתי בכל מקום בעולם. אמרתי 'עכשיו לא מעניין אותי חמאס ולא הג'יהאד האסלאמי. עובד של האו"ם חטף לי את הילד! לארגון הזה יש אחריות ישירה עליו, והם אלו שצריכים להחזיר לי אותו'".
התרעות פיקוד העורף