"עם כל ההערכה להישג של הקבוצה הנוכחית, כעת זה באמת אחרת", הוא עומד על דעתו. "אז היינו כמו משפחה, ואחרי האימונים היינו מתכנסים בביתו של חבר שגר ליד המגרש, שותים קפה ומשחקים קלפים. בעצם, היינו מתאמנים ומבלים יחד יותר משהיינו בבית. היחד הביא הישגים שאין בכדורגל העכשווי".
צלחת בשווי עשר לירות
הוא נולד בקזחסטן, לשם נמלטו הוריו מפולין בתקופת השואה. ב-1946 הם חזרו איתו לקרקוב, שם החל לשחק בגיל 10 בקבוצת הנערים של ויסלה קרקוב. לפני עלייתם ארצה דחו הוריו את הצעת ראשי המועדון להשאיר ברשותם את הבן היחיד. התחנה הראשונה של המשפחה בארץ הייתה קיבוץ רמות מנשה ("שם למדתי עברית"), ובהמשך היא התמקמה ברמת גן.
צביקה, שלמד תחילה בבית ספר דתי בבני ברק, התוודע ל"מכתש" בגבעתיים, אצטדיון הבית של הפועל רמת גן - וקשר בו את גורלו. זה היה אצטדיון מיושן עם טריבונות בטון, כפי שהיה מקובל בשנות ה-50 וה-60, לצד גבעת כורכר, שעליה ישב חלק מהקהל. הקהל הזה הריע ל"פולני", כפי שהיימן כונה, שהפליא בביצועיו על כר הדשא. "קראו לי גם פיצה’לה בגלל שהייתי קטן וזריז", היימן מוסיף. "הייתי בא מול שחקן יריב, ולפני שהוא ידע מה קורה איתו הייתי מטעה אותו ומבקיע".
כשהיה בן 16 וחצי הוקפץ מקבוצת הנוער לקבוצת הבוגרים על ידי מאמנה, משה וארון. "בנסיעות של הקבוצה הוא דאג שנהיה באותו חדר כדי להיות בטוח שאלך לישון בזמן", היימן נזכר.
לאחר שירות מילואים של שבעה חודשים בגדוד משוריין בסיני במלחמת יום הכיפורים חזר היימן לעונה בהפועל רמת גן, ובסיומה פרש מכדורגל בגיל 33, בגלל פציעה. במאזנו 46 שערים וגם השתתפות בשלושה משחקים של נבחרת ישראל.
היימן התפרנס לא רק מכדורגל. ככדורגלנים רבים בזמנו הוא היה חבר אגד, ושנים נהג בקו ללוד. אחרי שסיים את הפרק הספורטיבי בחייו עבר לנהוג בקווים הארוכים לטבריה ולקריית שמונה. הוא גם ניסה את כוחו באימון, אך לא הרחיק לכת בתחום.
התרעות פיקוד העורף