בחיפה והקריות הרגישו היטב את ההסלמה. בהתאם להנחיות פיקוד העורף, מוסדות החינוך בעיר נסגרו והלימודים בבוקר בוטלו. הרכבל והרכבלית הושבתו, והתנועה בצירים המרכזיים דלילה במיוחד. למרות שהמערכות הציגו ביצועי יירוט מרשימים בשמי המפרץ והדי הפיצוצים הרעידו את המרחב, התושבים ברחוב מבינים שהפעם המשוואה השתנתה, והרוחות בצפון סוערות סביב שאלת התגובה הישראלית.
סימונה, תושבת שכונת נווה שאנן בחיפה, זועמת על השיבוש הממושך בחיי השגרה: "הילדים שלי שוב בממ"ד במקום בבית הספר כי חמינאי ג'וניור החליט לשגר טילים? המשוואה הזו חייבת למות היום. אם לא נגיב להם ישירות בתוך הבית שלהם, כאן בחיפה לא נחזור לשגרה בחיים. אסור לתת לאיראן להכתיב מתי נלחמים ומתי עוצרים".
יגאל, תושב שכונת רוממה, טוען כי אין מנוס מהרחבת המערכה: "ישראל צריכה להפסיק להתגונן ולעבור למוד של השמדה. שלחנו להם מסר פטרוכימי מוקדם בבוקר, אבל זה לא מספיק. הראש של הנחש נמצא שם, ואם לא נחתוך אותו, הזנב בלבנון ימשיך להצליף בנו. תגובה מוחצת עכשיו, בלי לשאול את האמריקאים".
רונית, בעלת עסק בהדר, מתארת את המצב הכלכלי והביטחוני: "העסק שלי ריק, הכל שומם, והכל בגלל החוטים שמושכים מטהרן. הרי ברור שחיזבאללה הוא רק הבובה שלהם. אם נפעל רק מול לבנון, הפסדנו את המלחמה. חובה להחזיר להם באבי אביהם כדי שיבינו שבעל הבית השתגע".
זאב, קצין במילואים מחיפה, מסביר את הכשל האסטרטגי לראייתו: "האסטרטגיה של ספיגת מטחים ויירוטים היא כשלון מנטלי. כל טיל מאיראן שנוחת פה צריך להיענות בעשרה טילים על יעדי שלטון בטהרן. אסור לאפשר להם ליצור 'נורמליזציה' של ירי ישיר עלינו".
מנגד, לא כולם ברחוב החיפאי קונים את ההצהרות המפוצצות של המנהיגים. ככל שהשעות חולפות, נשמעים יותר ויותר קולות של ייאוש, תסכול עמוק ותחושה שמדובר ב"משחק מכור" שנועד בעיקר לצרכים פוליטיים ותקשורתיים, בזמן שהתושבים משלמים את המחיר היומיומי. יש מי שרואה בחילופי המהלומות האלו טקס ידוע מראש.
ירון, תושב שכונת הדר, מתייחס בספקנות לאירועי הבוקר: "נו באמת, הכל פה הצגה אחת גדולה בשלט רחוק. איראן יורה כדי לצאת ידי חובה, אנחנו תוקפים איזה מפעל בדרום מערב כדי להגיד 'הגבנו', וטראמפ מהצד אומר שהוא קרוב להסכם. נמאס מהמשחקים האלה על הגב של העצבים שלנו".
אילנה, המתגוררת בשכונת רמות רמז, משתפת בתחושותיה: "שוב ביטלו מבחנים, שוב רצים למקלטים, ושוב כולם יודעים שזה ייגמר בעוד ימים עד שבועות של הפסקת אש זמנית עד הפעם הבאה. הכל פה משחק פוליטי ענק של מנהיגים שלא סופרים אותנו. שום דבר לא באמת ישתנה, פשוט נמאס".
מני, תושב קריית מוצקין, מספר על התחושות מהשטח: "הרחובות ריקים והכל בלוף. תקיפה פה, תגובה שם, עושים עלינו סיבוב ואנחנו משלמים את המחיר בבריאות ובפרנסה. נמאס, שיסגרו כבר עסקה ויתנו לחיות".
גלית מקרית ים, מתארת את השחיקה בבית: "הכל משחק של כבוד וכוח בין אנשים בחליפות. איראן עושה שרירים, אנחנו עושים שרירים, והתוצאה? הילדים שלי מטפסים על הקירות בבית. אין פה שום פתרון אמיתי באופק, רק עוד מאותו הדבר".
את השורה התחתונה והמפוכחת ביותר מספקים ותיקי העיר, שכבר ראו אינספור סבבים ומלחמות במפרץ חיפה, ומסרבים להתרגש מהכותרות הראשיות. ברוך, פנסיונר ותושב קריית חיים, מסכם בציניות: "ראיתי כבר הכל בחיים שלי, והסבב הזה הוא הכי מתוחזק תקשורתית שיש. אל תאמינו להצהרות המפוצצות של אף צד. הכל פנלים באולפנים, הערכות מצב ודיבורים באוויר כדי להעביר את הזמן עד ההסכם הבא. הציבור פשוט שבע מההצגות האלה".
ענף התיירות מרוסק: "הרסו לי את המדינה ואת הענף"
מכה אנושה במיוחד ספג גם מגזר המלונאות והתיירות בעיר, שמנסה פעם אחר פעם להרים את הראש ונחבט מחדש. המצב הביטחוני מערער את עסקי התיירות בצורה הכי חשופה ואגרסיבית, כבר במכה הראשונה. מעט התיירים והקבוצות שעוד תכננו להגיע, מיהרו לבטל את הגעתם עם הישמע האזעקות הראשונות.
גם בלב הפועם של העיר, שוק תלפיות, התסכול בקרב בעלי העסקים והבסטות מגיע לנקודת רתיחה. הסוחרים, שמתמודדים בשגרה עם ירידה בתנועת הקונים, מוצאים את עצמם שוב מול שוק ריק מאדם, כשהמצב הביטחוני מחזיר אותם בכל פעם צעדים רבים אחורה מבחינת פרנסה ויכולת הישרדות.
הכעס הגדול בשוק נובע מכך שברגע שמתחילה מלחמה, הצרכים הבסיסיים של האזור נדחקים הצידה ונשכחים לחלוטין. בעלי הבסטות מזכירים שהצרות הקבועות שלהם החל מתשתיות מוזנחות, דרך היעדר מיגון ראוי ועד לבעיות קשות של פשיעה ואלימות ברחובות שמסביב תמיד נעלמות מהרדאר של מקבלי ההחלטות בזמן חירום, וכך גם ביום שאחריו.
התרעות פיקוד העורף